לילה אחד פחות
יש אנשים שקמים בבוקר אחרי שמונה שעות שינה, מותחים ידיים, פותחים את התריס ואומרים
״איזה לילה נהדר היה לי.״
אני לא מכיר אנשים כאלה באופן אישי.
אני מניח שהם קיימים.
כנראה באיזו שמורת טבע מוגנת בצפון אירופה, לצד דובי קוטב, חד קרן ואנשים שהילדים שלהם נכנסים למיטה בשמונה בערב ונשארים בה עד הבוקר.
אצלי, שינה היא פחות פעולה פיזיולוגית ויותר פעילות מבצעית תחת אש.
בכל לילה אני נכנס למיטה הזוגית שלי כאדם חופשי, ובכל בוקר אני מתעורר בשטח בגודל של מגבת מטבח, כשאיבדתי תחושה ביד שמאל, הברך שלי תקועה במסגרת המיטה וגפן שוכב לרוחב כאילו הוא שומר בגופו על קו הגבול בין ישראל ללבנון.
יש לי מיטה זוגית.
על הנייר.
בפועל, זו דירת שותפים קטנה עם בעיות תכנון קשות.
גפן ישן כמו שעון מחוגים או טלפון חוגה למתחכמים מבנינו.
למי שצעיר מדי ולא יודע מה זה טלפון חוגה, תשאלו את ההורים שלכם. הם כבר יסבירו לכם איך פעם, כדי לחייג למישהו, היינו צריכים לבצע אימון אצבעות פונקציונלי ולחכות שהגלגל יחזור למקום.
ככה גפן ישן.
הראש שלו מתחיל ליד הכרית.
אחרי שעה הוא בתשע.
באמצע הלילה הוא בשש.
לקראת הבוקר הוא בשלוש, עם רגל אחת על הצוואר שלי והברך השנייה במקום בגוף הגברי שאף אבא לא אמור לקבל אליו בעיטה מתוך שינה.
אני לא יודע אם הילד חולם שהוא כדורגלן או שהוא פשוט מתאמן לקראת המונדיאל, אבל לפי כמות הבעיטות שאני מקבל בלילה, יש לנו בבית את יורשו של מסי.
רק שמסי לפחות מכוון לשער.
גפן מכוון לאבא.
לני, לעומתו, כמעט לא בועטת.
לני פועלת בשיטה אחרת.
באמצע הלילה, בלי התראה ובלי לבקש אישור, היא פשוט מטפסת עליי.
לא לידי.
עליי.
מניחה ראש על החזה שלי, יד על הצוואר, רגל על הבטן ומצמידה אליי את כל הגוף הקטן שלה כאילו אני לא אדם שזקוק לחמצן, אלא מזרן חימום אנושי שנרכש במיוחד עבורה.
אם אני מנסה בעדינות להזיז אותה כדי להחזיר זרימת דם לאיברים החיוניים שלי, היא מתעוררת לשנייה, מהדקת את החיבוק ואומרת:
״אבא, ככה אני רגילה לישון מגיל אפס.״
וזהו.
נגמר הדיון.
מה אני אמור לענות לטיעון משפטי כזה?
״גברתי, הרגל של שש שנים אינה מקימה זכות קניינית על בית החזה של אביך״?
אין לי סיכוי.
אני שוכב שם, לא נושם, עם צוואר תפוס ושלפוחית מלאה, ומחכה שהיא תחליט לשחרר אותי בערבות.
אנשים אומרים לי
״עומרי, הם כבר גדולים.״
״הם צריכים לישון במיטות שלהם.״
״אתה חייב להציב גבולות.״
״זה לא בריא שהם עדיין ישנים איתך בכל לילה.״
ואני מקשיב.
באמת.
אני לא חושב שכל מי שמעיר לי הוא אדם רע, הורה גרוע או שליח מטעם המועצה הלאומית למיטות ילדים.
יש בדברים שלהם היגיון.
הילדים באמת גדלים.
יש להם חדרים.
יש להם מיטות.
מיטות מצוינות, אגב.
מזרנים איכותיים.
כריות.
שמיכות.
בובות.
מנורות לילה.
כל התנאים הנדרשים לשינה מושלמת.
רק פרט אחד קטן חסר שם:
אני.
ומבחינתם, הפרט הזה קצת קריטי.
גם מבחינתי.
אני יודע שמתישהו הם יצטרכו להתרגל לישון לבד.
אני יודע שעצמאות היא חלק מהחיים.
אני יודע שהתפקיד שלי כאבא הוא לא רק לחבק אותם, אלא גם ללמד אותם להסתדר בלעדיי.
אני יודע שילד צריך לדעת להירדם במיטה שלו, להתמודד עם החושך, להרגיע את עצמו ולהרגיש בטוח גם כשאבא לא נמצא במרחק של שבעה סנטימטרים מהאף שלו.
אני יודע את כל התאוריה.
אני פשוט פחות טוב בפרקטיקה.
כי עבור אנשים אחרים זו אולי שאלה של הרגלי שינה.
עבורי זו שאלה הרבה יותר עמוקה.
יותר מורכבת.
ואם אני כנה עד הסוף, גם הרבה יותר כואבת.
אנשים רואים שני ילדים בני שש שנכנסים בכל ערב למיטה של אבא.
אני רואה שני תינוקות בני שנה וחצי שהחזיקו אותי בחיים בתקופה שבה החיים שלי התפרקו.
הם לא ידעו שהם עושים את זה.
הם לא קמו בבוקר, קיימו ישיבת הנהלה והחליטו
״טוב, אבא במשבר. אנחנו צריכים להתגייס.״
הם היו תינוקות.
הם לא ידעו מה זה גירושים.
הם לא הבינו למה הבית משתנה.
הם לא הכירו מילים כמו פרידה, דיכאון, חרדה, כישלון או התרסקות.
הם רק ידעו שאבא שם.
ואני?
אני ידעתי שהם שם.
לפעמים זה היה הדבר היחיד שידעתי בוודאות.
כשהתגרשנו, לא התפרקה לי רק זוגיות.
התפרק עולם שלם.
בית.
משפחה.
זהות.
תוכניות.
הסיפור שסיפרתי לעצמי על איך החיים שלי אמורים להיראות.
פתאום כל מה שהיה מוכר הפך לזר.
כל מה שהיה יציב התחיל לרעוד.
וכל מה שחשבתי שבניתי בעשר אצבעות הרגיש כאילו מישהו לקח פטיש והתחיל להכות בו בלי לעצור.
היו ימים שבהם הייתי מתפקד.
לפחות כלפי חוץ.
קם.
מתלבש.
עובד.
מתאמן.
מדבר עם אנשים.
אפילו מחייך.
אני הרי יודע לחייך כשצריך.
אני יודע להעלות תמונה.
אני יודע לכתוב משפט חזק.
אני יודע להגיד לאחרים שהכול יהיה בסדר.
זה אפילו חלק מהעבודה שלי.
רק שלא תמיד ידעתי להגיד את זה לעצמי ולהאמין.
בלילה, כשהדלת נסגרה והעולם הפסיק להסתכל, כל השרירים שהחזקתי איתם את עצמי במשך היום היו נשמטים.
השקט היה נכנס הביתה.
והשקט אחרי גירושים הוא לא באמת שקט.
יש לו קול.
הוא צועק את כל מה שאיבדת.
הוא מזכיר לך את כל המקומות שבהם נכשלת.
הוא מושיב אותך מול עצמך, בלי קהל, בלי פילטרים ובלי אפשרות להחליף נושא.
ואז הייתי נכנס למיטה.
והם היו שם.
לני וגפן.
בני שנה וחצי.
קטנים כל כך.
נושמים בשקט.
לפעמים זזים.
לפעמים בוכים.
לפעמים מחפשים מתוך שינה את הגוף שלי.
ואני הייתי מניח יד על הגב שלהם ומרגיש שאני עדיין מחובר למשהו בעולם הזה.
משהו אמיתי.
משהו שלא צריך להסביר.
משהו שלא שואל אותי כמה כסף הפסדתי, מה קרה לעסק, מי אשם בגירושים, מה עשיתי לא נכון ואיך לעזאזל אני מתכוון לקום מכל החרא הזה.
הם פשוט היו שם.
כמו עוגן.
כמו מצוף שנזרק אל אדם שנאבק להחזיק את הראש מעל המים.
הים סביבי היה סוער.
ואני לא כותב את זה כמטאפורה יפה.
הוא היה פאקינג סוער.
היו ימים שהרגשתי שאני טובע.
לא בצורה דרמטית של סרט, עם מוזיקה עצובה ברקע ושחקן חתיך שבוכה באופן פוטוגני מול החלון.
טביעה אמיתית היא הרבה פחות יפה.
לפעמים היא נראית כמו אדם שלא מצליח לקום מהמיטה.
לפעמים היא אדם שיושב ברכב עוד עשרים דקות כי אין לו כוח לעלות הביתה.
לפעמים היא חיוך גדול מול כולם ואז התפרקות בשירותים.
לפעמים היא לא להרגיש כלום.
ולפעמים היא להרגיש הכול בעוצמה שאי אפשר לשאת.
ובתוך הים הזה היו שתי ידיים קטנות.
הן לא ידעו לשחות.
הן אפילו לא ידעו לומר משפט שלם.
ובכל זאת, הן החזיקו אותי.
לא מפני שהן ניסו להציל אותי.
אלא מפני שהייתי אבא שלהן.
ומבחינתן זו הייתה סיבה מספקת לרצות אותי קרוב.
בלילות שבהם לא ידעתי מה הערך שלי בעולם, הן זחלו אליי מתוך שינה.
בלילות שבהם הרגשתי שאיבדתי את הבית, הן הפכו את המיטה לבית.
בלילות שבהם הראש שלי אמר לי שנכשלתי, הן קראו לי ״אבא״.
והמילה הזאת הייתה חזקה מכל המילים האחרות.
אבא.
לא גרוש.
לא כישלון.
לא אדם שבור.
לא עסק שהתפרק.
לא גבר שאיבד את הדרך.
אבא.
עבור שני בני אדם קטנים הייתי האדם הכי חשוב בעולם.
לא בגלל כמה כסף היה לי.
לא בגלל כמה אנשים עקבו אחריי.
לא בגלל איך נראיתי, כמה הרמתי בחדר הכושר או כמה מהר רצתי.
מבחינתם הייתי חשוב כי ידעתי להכין בקבוק.
כי הרמתי אותם כשהם בכו.
כי חיבקתי אותם בחושך.
כי כשהם פקחו עיניים באמצע הלילה, אני הייתי שם.
יש אנשים שניצלו בזכות טיפול.
יש כאלה שניצלו בזכות אמונה.
יש אנשים שניצלו בזכות חבר, משפחה, עבודה או מטרה.
אני נעזרתי בחלק מהדברים האלה.
אבל בלילות הקשים ביותר, המצוף שלי לבש פיג׳מה.
למעשה, שני מצופים.
אחד מהם גם בעט לי בכליות.
אני צריך לומר כאן משהו חשוב.
לני וגפן לא היו אמורים להציל אותי.
זה לא היה התפקיד שלהם אז וזה לא התפקיד שלהם היום.
ילדים לא אמורים להחזיק את הנפש של ההורים שלהם על הכתפיים הקטנות שלהם.
הם לא אמורים להרגיש שאם יתרחקו, אבא יתפרק.
הם לא צריכים להישאר לידי כדי לתת לי משמעות.
הם לא חייבים לי דבר בגלל שבימים החשוכים הנוכחות שלהם נתנה לי סיבה לקום.
הם לא בחרו בזה.
אני המבוגר.
אני האבא.
התפקיד שלי הוא להחזיק אותם, לא להפך.
ואם יום אחד הם יקראו את הטור הזה, אני לא רוצה שהם יחשבו שהחיים שלי היו מונחים בידיים שלהם.
החיים שלי הם האחריות שלי.
הריפוי שלי הוא האחריות שלי.
הערך שלי חייב להתקיים גם בלי שהם יהיו צמודים אליי בכל רגע.
לקח לי זמן להבין את זה.
כי יש הבדל בין לומר שילדיך הצילו אותך, לבין להפוך אותם לאחראים לכך שתישאר ניצול.
הם נתנו לי אהבה.
אני הייתי צריך לעשות איתה משהו.
לקום.
לבקש עזרה.
לבנות את עצמי מחדש.
לחזור לעבוד.
לחזור לנשום.
לחזור להאמין.
לאט.
יום אחרי יום.
נפילה אחרי נפילה.
הם לא עשו את הדרך במקומי.
אבל לפעמים, כשלא היה לי כוח לעשות אפילו עוד צעד אחד, הם היו הסיבה שעשיתי אותו בכל זאת.
ולכן, כשאנשים אומרים לי
״הם כבר גדולים, תוציא אותם מהמיטה״,
אני שומע משפט הגיוני.
אבל הלב שלי שומע משהו אחר.
הלב שלי שומע
״הגיע הזמן להיפרד מהלילות שהחזיקו אותך.״
ואני עוד לא תמיד מוכן.
גם היום, שש שנים אחרי שהם נולדו, יש לילות שבהם גפן מתעורר מתוך שינה ואומר
״אבא, תחבק אותי כמו שאני אוהב.״
יש משפטים שהלב לא בנוי לעמוד מולם.
״תחבק אותי כמו שאני אוהב״ הוא אחד מהם.
כאילו יש לו סוג מסוים של חיבוק ששמור רק לנו.
ואני כבר יודע בדיוק למה הוא מתכוון.
אני נצמד אליו מאחור בתנוחת כפיות, עוטף אותו בידיים ומקרב אותו אליי.
הוא אוחז ביד שלי בשתי הידיים הקטנות שלו.
לפעמים הוא אפילו לא באמת מתעורר.
הגוף שלו רק מוודא שאני שם.
אחרי כמה שניות הנשימה שלו נרגעת.
והוא חוזר לישון.
ואני נשאר ער.
עם צוואר תפוס.
עם גב כואב.
עם רגל רדומה.
ועם לב מלא כל כך, שאין בו מקום אפילו להתלונן.
טוב, אולי קצת.
אני עדיין עומרי.
יש לילות שבהם אני הולך לישון עייף וקם עייף יותר.
זו יכולת מיוחדת שפיתחתי.
אדם רגיל משתמש בשינה כדי לצבור אנרגיה.
אני משתמש בשינה כדי לאבד את מעט האנרגיה שעוד נשארה לי.
השעון מצלצל בארבע וחצי בבוקר ואני פותח עין אחת.
לני שוכבת לי על החזה.
גפן לרוחב המיטה.
השמיכה נמצאת על הרצפה מסיבה שאיש אינו יודע להסביר.
הכרית שלי מתחת לרגל של מישהו.
ואני נראה כמו ניצול יחיד מתאונת רכבת שהתרחשה בתוך חדר השינה.
אני מנסה להשתחרר בלי להעיר אותם.
זו פעולה שדורשת גמישות של אקרובט סיני, יכולת מבצעית של לוחם קומנדו וסבלנות של נזיר טיבטי.
אני מזיז יד.
לני מתהדקת.
אני מזיז רגל.
גפן מסתובב ובועט בי.
אני עוצר נשימה.
מחליק לאט לכיוון קצה המיטה.
כמעט חופשי.
ואז מתוך החושך נשמע קול קטן
״אבא, לאן אתה הולך?״
״להתאמן, אהובה שלי.״
״אבל עוד לילה.״
עוד לילה.
שתי מילים קטנות שמפרקות לי את כל תפיסת המשמעת.
אני, האדם שמרצה לאחרים על התמדה.
על לקום גם כשלא מתחשק.
על משמעת חזקה ממוטיבציה.
על מטרות.
על מחויבות.
על זה שאין תירוצים.
מובס בארבע וחצי בבוקר על ידי ילדה חצי ישנה עם שיער פרוע.
לפעמים אני נשכב לעוד דקה.
רק דקה.
הדקה הזאת כמובן הופכת לעשר דקות, ואני מאחר לאימון שהבטחתי לעצמי לא לאחר אליו.
אבל בתוך עשר הדקות האלה לני מצמידה את הפנים לצוואר שלי ונושמת.
ואני חושב לעצמי שגם זו מחויבות.
אולי החשובה ביותר שהייתה לי אי פעם.
אל תבינו אותי לא נכון.
אני לא מנסה לשכנע את כל ההורים להעביר את הילדים למיטה שלהם.
ממש לא.
גם ככה צפוף פה.
אני גם לא טוען שלינה משותפת היא הדרך הנכונה היחידה לאהוב ילדים.
יש הורים נפלאים שהילדים שלהם ישנים בחדר משלהם מגיל צעיר.
יש ילדים שזקוקים למרחב.
יש הורים שזקוקים לשינה.
יש זוגות שהמיטה שלהם היא המקום היחיד שנותר להם להיות בו זוג, ולא ועדת תפעול של משפחה עם כביסות.
לכל בית יש את החיים שלו.
לכל משפחה יש את הגבולות שלה.
ולכל הורה יש את הקול הקטן הזה שלוחש לו מה נכון כרגע עבור הילדים שלו ועבורו.
אני רק יודע מה קורה בבית שלי.
אני יודע שהילדים נכנסים איתי למיטה.
אני יודע שאני מתלונן שאין לי מקום.
אני יודע שאני מבקש מגפן להפסיק לבעוט.
אני יודע שאני אומר ללני שאני חייב אוויר.
אני יודע שבכל ערב אני מכריז:
״הלילה כל אחד ישן בצד שלו!״
הכרזה מרשימה מאוד.
רשמית.
חד משמעית.
יש בה מנהיגות.
יש בה סמכות הורית.
יש בה גבולות ברורים.
היא מחזיקה בערך ארבע דקות.
אחר כך לני מטפסת עליי, גפן דוחף לי רגל לבטן, ואני מבין שגם הערב הממשלה נפלה.
אבל אני יודע עוד משהו.
אני יודע שיום אחד זה ייגמר.
לא כי אחליט.
לא כי מישהו יעיר לי.
לא כי אקרא מאמר ואבנה תוכנית מסודרת בת חמישה שלבים להפרדת ילדים ממיטתו של אבא עייף.
זה ייגמר כי הם יגדלו.
יום אחד הם פשוט לא ירצו.
אולי זה יקרה בהדרגה.
לילה אחד לני תעדיף את המיטה שלה.
לילה אחר גפן יגיד שהוא כבר גדול.
בהתחלה אחד מהם עוד יגיע באמצע הלילה.
אחר כך רק כשיהיה חלום רע.
אחר כך רק כשיהיה חולה.
ואז יגיע לילה שבו איש מהם לא יבוא.
אני אכנס למיטה והיא תהיה מסודרת.
יהיו לי שתי כריות.
שמיכה שלמה.
מרחב לרגליים.
אף אחד לא יבעט בי.
אף אחד לא יעלה עליי.
אף אחד לא יתפוס לי את היד מתוך שינה.
אני אוכל לשכב באלכסון.
לראשונה זה שנים אצליח לישון שמונה שעות רצופות.
וכל האנשים שאמרו לי שזה מה שצריך לקרות יהיו צודקים.
סוף סוף תהיה לי המיטה לעצמי.
ואני אשנא את זה.
אני אשכב בחושך ואקשיב לשקט.
אותו שקט שפעם, אחרי הגירושים, כמעט בלע אותי.
אולי הפעם הוא כבר לא יפחיד אותי.
אני הרי לא אותו אדם.
בניתי את עצמי מחדש.
נפלתי וקמתי.
נשברתי והתחברתי.
למדתי לעמוד גם כשאף אחד לא מחזיק אותי.
אבל אני עדיין אשמע בשקט הזה את כל הלילות שעברו.
את הנשימות שלהם.
את המלמולים מתוך שינה.
את גפן אומר
״אבא, תחבק אותי כמו שאני אוהב.״
את לני מסבירה לי שאין בכלל מקום לדיון כי ככה היא רגילה מגיל אפס.
את הבעיטות.
את החיבוקים.
את הרגליים הקטנות.
את היד שמחפשת אותי בחושך ורק רוצה לבדוק שאני עדיין שם.
ואני כנראה אקום.
אלך לחדרים שלהם.
אעמוד ליד הדלת.
אראה אותם ישנים במיטות שלהם, גדולים ועצמאיים כפי שכולם אמרו שהם צריכים להיות.
וארגיש גאווה.
כי זה הרי התפקיד שלי.
לגדל אותם כך שלא יזדקקו לי תמיד.
לתת להם ביטחון שמאפשר להם להתרחק.
לבנות להם שורשים חזקים, ואז לא להחזיק להם את הכנפיים כשהם מתחילים לעוף.
אבל יחד עם הגאווה, משהו בי גם יישבר.
כי הורות היא משימה שבה ההצלחה שלך נמדדת, בין היתר, בכך שהאנשים שאתה הכי אוהב בעולם צריכים אותך בכל יום קצת פחות.
בהתחלה הם לא מסוגלים להחזיק את הראש בלעדיך.
אחר כך הם זוחלים ממך.
הולכים ממך.
נכנסים לבד לגן.
לבית הספר.
ישנים בחדר שלהם.
נוסעים עם חברים.
מתאהבים.
בונים בית.
ואתה עומד בצד, גאה כמו אידיוט וכואב כמו משוגע.
אתה רוצה שהם יהיו עצמאיים.
ובאותה נשימה רוצה עוד לילה אחד שבו כל הביטחון שלהם בעולם הוא היד שלך סביב הגוף שלהם.
אולי זו הסיבה שאני לא ממהר.
לא מפני שאני לא יודע שצריך לשחרר.
אלא מפני שאני יודע היטב שהזמן לא מחכה שאהיה מוכן.
הוא כבר לקח לי את התינוקות.
הוא החזיר לי שני ילדים בכיתה א׳, מנהלים משא ומתן, מתווכחים איתי, מתקנים אותי ויודעים להפעיל את הטלוויזיה טוב ממני.
עוד רגע הוא ייקח גם את הילדים הקטנים האלה ויחזיר לי מתבגרים שיסגרו את הדלת ויבקשו שאדפוק לפני שאני נכנס.
אני לא תמים.
אני לא חושב שאוכל לעצור את הזמן בכך שאשאיר אותם במיטה שלי.
אני גם לא רוצה לעצור אותו.
אני רוצה לראות אותם גדלים.
לומדים.
מתחזקים.
מגלים מי הם.
אני רוצה להיות שם בכל התחנות.
אבל מותר לי גם לכאוב את מה שנגמר בדרך.
מותר לי לא למהר להיפרד מרגעים שעוד מעט יהפכו לזיכרונות.
מותר לי להבין שעצמאות היא חשובה, ובאותו זמן להודות שהחיבוק שלהם בלילה מרפא בי מקומות שעוד זוכרים איך מרגישה התרסקות.
שתי האמיתות יכולות לחיות יחד.
כמו אהבה ועייפות.
כמו שחרור וגעגוע.
כמו אבא שרוצה שהילדים שלו יגדלו, אבל מבקש מהזמן בשקט:
לא כל כך מהר.
אני כן אעזור להם לעבור למיטות שלהם.
לאט.
ברגישות.
בלי להפוך את זה למלחמה ובלי לגרום להם להרגיש שהקרבה שלהם היא בעיה שצריך לפתור.
אני לא רוצה שהפחד שלי מהריקנות יהפוך למחסום בפני העצמאות שלהם.
זה לא הוגן כלפיהם.
האהבה שלי צריכה לתת להם חופש, לא להחזיק אותם קטנים כדי שאני ארגיש נחוץ.
אבל אני גם לא אגרש אותם מהמיטה רק מפני שמישהו החליט שבגיל מסוים חיבוק לילי הופך להרגל מגונה.
לא כל דבר צריך להיגמר ביום שבו החברה סימנה ביומן.
יש תהליכים.
יש ילדים.
יש אבא.
יש סיפור משפחתי שלם שאי אפשר למדוד רק במספר השנים שבתעודת הזהות.
כל עוד הם מבקשים אותי, אני רוצה לתת להם להרגיש שאני שם.
לא כדי שיהיו תלויים בי לנצח.
כדי שיום אחד יוכלו להתרחק כשהם מלאים בביטחון שאבא שלהם מעולם לא דחה את היד שחיפשה אותו בחושך.
אז כן.
הילדים שלי עדיין ישנים איתי.
אני הולך לישון עייף וקם כאילו עבדתי משמרת לילה במכרה פחם.
הגב שלי כואב.
הצוואר שלי תפוס.
אין לי שמיכה.
אין לי כרית.
אין לי מרחב אישי.
לעיתים אין לי תחושה בחצי גוף.
ובכל זאת, לפני שאני נרדם, אני מסתכל עליהם.
על גפן שמסתובב במיטה כאילו הוא מחפש קליטה.
על לני שנצמדת אליי כאילו הגוף שלי הוא המקום הבטוח ביותר שהיא מכירה.
ואני נזכר באבא ההוא, לפני כמה שנים, ששכב בחושך והרגיש שאין לו יותר במה להיאחז.
אני רוצה לחזור אליו לרגע.
להתיישב לידו.
להניח לו יד על הכתף.
ולהגיד לו
תחזיק מעמד.
אני יודע שאתה חושב עכשיו שהכול נגמר.
אני יודע שאתה לא רואה איך קמים מכאן.
אבל תסתכל לידך.
אלה לא רק שני תינוקות שישנים איתך.
אלה החיים שמזכירים לך שהם עדיין רוצים אותך בתוכם.
יום אחד הם יהיו גדולים.
יום אחד הם ילכו לישון לבד.
יום אחד אתה תיתן הכול בשביל עוד לילה צפוף אחד כזה.
אז תנשום.
תעטוף אותם.
ותישאר.
כי בסוף, החיים לא תמיד מצילים אותנו ברעש גדול.
לא תמיד מגיע נס.
לא תמיד נפתחים השמיים.
לפעמים ההצלה מגיעה באמצע הלילה בקול מנומנם שאומר
אבא, תחבק אותי כמו שאני אוהב.
ואתה מחבק.
בהתחלה כי הילד שלך צריך אותך.
ואחרי שנים אתה מבין שגם אתה היית צריך אותו.
לא שיציל אותך במקומך.
לא שיישא את הכאב שלך.
רק שיהיה שם לרגע, כדי להזכיר לך שעדיין יש בעולם מקום שבו אתה בית.
אני יודע שהלילה הזה לא יימשך לנצח.
אני יודע שמתישהו שניהם יעברו למיטות שלהם.
אני יודע שיום אחד אקום אחרי שמונה שעות שינה, אמתח ידיים, אפתח את התריס ואגיד
איזה לילה נהדר היה לי.
ואז אסתכל על המיטה הגדולה.
המסודרת.
השקטה.
הריקה.
ואבין שהייתי נותן הכול בשביל עוד בעיטה אחת מגפן.
עוד רגל קטנה בצלעות.
עוד יד של לני סביב הצוואר.
עוד פעם אחת לשמוע מתוך החושך:
״אבא, עוד לילה.״
ולכן הלילה, כששניהם שוב יפלשו למיטה, אני כנראה אתלונן.
אבקש מגפן להפסיק להסתובב.
אסביר ללני שאבא הוא בן אדם ולא כרית אורתופדית.
אנסה לחלץ לעצמי פינה.
אכשל.
אעצום עיניים.
ואעטוף את שניהם בידיים.
כי אני יודע משהו שהם עדיין לא יודעים.
זה לא עוד לילה.
זה לילה אחד פחות.
שלכם,
עומרי עמוס שלום
נ.ב.
גפן, אם אתה קורא את הטור הזה כשתהיה גדול, שתדע שתמיד האמנתי בכישרון הכדורגל שלך.
בעיקר כי במשך שש שנים בעטת בי בכל לילה ולא פספסת אפילו פעם אחת.
