החופש הגדול שלי
אבא, אני רעב
יש לי חלום.
לא חלום גדול מדי.
לא שלום עולמי, לא לזכות בלוטו, אפילו לא לקום בוקר אחד עם קוביות בבטן בלי להתאמן ובלי לאכול חזה עוף מתוך קופסת פלסטיק כמו אסיר בחופשה.
החלום שלי הוא להיכנס יום אחד הביתה, להתיישב על הספה, ולעבור שבע דקות שלמות בלי שמישהו יקרא:
"אבאאאאאא!״
לא חמש דקות.
לא שלוש.
שבע.
אני לא חזיר.
אני אדם צנוע עם שאיפות ריאליות.
אבל אנחנו בחופש הגדול, ובחופש הגדול שבע דקות של שקט עם ילדים בבית הן לא שאיפה ריאלית. הן אירוע על טבעי. אם זה קורה, אל תשמחו. קומו מיד ובדקו מה נשבר, מי צבע את הקיר, מי שפך שמפו לתוך האסלה ולמה הכלב של השכנים לובש עכשיו שמלה של אלזה.
החופש הגדול.
שני צירופי מילים שנשמעים נפלא כשאתה ילד, ומרגישים כמו איום ביטחוני כשאתה הורה.
לילדים זה חופש.
להורים זו עבודת כפייה עם בריכה.
פעם, כשהייתי ילד, החופש הגדול היה מרגיש כמו יבשת שלמה של זמן. היינו יוצאים בבוקר, חוזרים כשנדלקו פנסי הרחוב, שותים מים מצינור ולאף אחד לא היה מושג איפה אנחנו. היום, אם הילד לא עונה להודעה במשך ארבע דקות, ההורה כבר פותח חמ״ל, מעלה רחפן ומתקשר ליחידת הכלבנים.
והילדים של היום לא סתם בחופש.
הם בחופשה מאורגנת ברמת הפקה של ביונסה.
כל בוקר הם קמים ומסתכלים עליי כאילו אני מנכ״ל חברת תיירות כושלת:
״אבא, מה עושים היום?״
מה עושים היום?
אתמול היינו בבריכה.
שלשום בסרט.
לפני זה בג׳ימבורי, בפארק, בים, אצל סבא, בגלידה, בחוג, במשחקייה ובמקום ההוא שבו שילמתי מאה ושמונים שקל כדי ששני ילדים יקפצו במשך שעה על טרמפולינה ויחזרו אליי מזיעים כאילו חצו את מדבר סהרה ברגל.
מה עושים היום?
היום, ילדים אהובים שלי, אנחנו עושים פעילות חווייתית שנקראת ״נותנים לאבא לשבת ולא לבזבז כסף״.
זו פעילות נדירה.
אין לה עדיין ביקורות בגוגל.
משום מה הם פחות התחברו לקונספט.
ילדים בחופש הגדול סובלים מתופעה רפואית שטרם נחקרה מספיק. הם מאבדים לחלוטין את היכולת להשתעמם בשקט. השעמום שלהם חייב לקבל קהל. הוא נכנס לסלון, נשכב לך על הנשמה ומודיע בקול:
״משעמם לי.״
כשאני הייתי אומר לאבא שלי שמשעמם לי, הוא היה אומר לי: ״יופי. לך תמצא משהו לעשות.״
וזהו.
השיחה הסתיימה.
לא הוקמה ועדת חקירה. לא נפתח לוח אקסל. אף אחד לא הזמין כרטיסים למוזיאון הילדים ולא חיפש בטיקטוק ״עשר אטרקציות סודיות עם ילדים במרכז״.
היום, ברגע שילד אומר ״משעמם לי״, ההורה מרגיש שנכשל בתפקידו. כאילו בתעודת הלידה, מתחת לשם האב, חתמנו גם על התחייבות לספק תוכן עשרים וארבע שעות ביממה.
אני אבא.
לא נטפליקס.
אין לי עונות חדשות בכל שבוע.
אבל לך תסביר את זה ללני וגפן.
מבחינתם אני גם אבא, גם נהג, גם טבח, גם מציל, גם צוות בידור, גם כספומט, גם בורר בסכסוכים וגם מוקד שירות לקוחות שפועל ללא הפסקה ובכל השפות.
״אבא, היא נגעה בי.״
״אבא, הוא הסתכל עליי.״
״אבא, היא לקחה לי.״
״אבא, הוא קיבל יותר.״
״אבא, למה לה יש ורוד ולי כחול?״
״אבא, למה השמיים כחולים?״
״אבא, אם כריש אוכל תנין מי מנצח?״
אני לא יודע, גפן.
אני רק יודע שאם הכריש והתנין צריכים ממני ארוחת ערב עכשיו, שניהם מפסידים.
וזה מביא אותי לנושא האוכל.
אני איש תזונה.
אני מתעסק שנים בקלוריות, בחלבון, בפחמימות, בשובע ובמאזן אנרגטי. חשבתי שאני מבין את גוף האדם.
ואז הגיע החופש הגדול וגיליתי שלילדים אין גוף אנושי.
יש להם חור שחור במקום קיבה.
חור שחור שבולע אוכל, כסף, זמן ואת מעט התקווה שעוד נשארה לי במקרר.
הם מסיימים ארוחת בוקר ושואלים מה יש לאכול.
לא מה יש בצהריים.
מה יש עכשיו.
אני מכין טוסט.
חותך פירות.
פותח יוגורט.
מכין חביתה.
מורח גבינה.
שוטף צלחת.
מסתובב לרגע.
״אבא, אני רעב.״
איך אתה רעב?
הרגע אכלת ארוחה שיכולה להחזיק פלוגת מילואים שלמה בגבול הצפון.
לאן האוכל הולך?
יש לכם יציאה סודית מאחורי הגב?
אתם מעבירים מזון למשפחה נוספת בבניין?
באיזשהו שלב שקלתי להצמיד לכל אחד מהם מד מים ומונה חשמל כדי להבין את הצריכה. אולי הם כורים ביטקוין בלילה. אין לי הסבר אחר לכמויות האנרגיה האלה.
אני נכנס לסופר עם רשימה מסודרת ויוצא עם עגלה שנראית כמו סיוע הומניטרי למדינה מוכת רעב. אחרי יומיים אני פותח את המקרר ורואה אור לבן, חצי מלפפון וקוטג׳ פתוח שאף אחד לא מוכן לאכול כי ״יש עליו רטוב״.
הכסף בחופש הגדול לא יוצא מהחשבון.
הוא נמלט ממנו.
אטרקציה.
דלק.
חניה.
ארטיק.
עוד ארטיק, כי הראשון נשבר.
ארוחה בחוץ, כי לא הספקנו לחזור.
צעצוע קטן בקופה, שבדרך הביתה כבר איבד כל ערך רגשי ונזרק על רצפת הרכב לצד שבעה צעצועים קטנים מהשבוע שעבר.
ובסוף היום, אחרי שהוצאת משכורת של עובד הייטק על שש שעות הישרדות, אתה שואל אותם:
״נו, היה לכם כיף?״
והם אומרים:
״כן… אבל מחר אפשר משהו יותר כיף?״
באותו רגע אתה מבין למה בטבע יש בעלי חיים שאוכלים את הצאצאים שלהם.
אני לא אומר שאני מצדיק אותם.
אני רק אומר שאני פחות שופט.
יש רגעים בחופש הגדול שבהם אני באמת מפנטז לשלוח את לני וגפן לחודש לאנטארקטיקה.
לא כעונש.
חוויה חינוכית.
שיראו פינגווינים, שילמדו על קרחונים, שיפתחו עצמאות ושישאלו מישהו אחר מה עושים היום.
אני כמובן אעמוד בשדה התעופה, אנופף להם לשלום ואבכה כמו אבא מסור.
אחר כך אעלה על טיסה משלי למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל, אחליף שם, אגדל שפם ואפתח קיוסק קטן על החוף.
אם ישאלו אותי אם יש לי ילדים, אגיד שאני לא מדבר עברית.
אבל זו רק פנטזיה.
כי האמת היא שאחרי שעה בלעדיהם אני כבר מסתכל בתמונות שלהם.
אחרי ערב אחד שבו הם לא איתי, הבית מרגיש נקי מדי.
שקט מדי.
מסודר מדי.
מת מדי.
וזה הדבר המוזר בילדים.
כשהם איתך, אתה מתחנן לרגע של שקט.
כשהשקט מגיע, אתה מתגעגע לרעש.
כשהם מטפסים עליך, אתה רוצה מרחב.
כשהם נרדמים, אתה עומד ליד המיטה שלהם ורוצה לחבק אותם בלי להעיר.
כל היום אתה מחכה שהם ילכו לישון, ואז כשהם סוף סוף ישנים אתה גולל בטלפון סרטונים שלהם מהיום.
הורות היא כנראה המחלה היחידה שבה אתה מתגעגע לתסמינים ברגע שהם נעלמים.
ואני מתלונן.
בטח שאני מתלונן.
אני עייף.
לפעמים אני חסר סבלנות.
לפעמים בפעם הארבעים שבה קוראים לי ״אבא״ בתוך שלוש דקות, אני רוצה להוציא הודעה רשמית לתקשורת שעומרי שלום פרש מתפקידו מסיבות אישיות ושמעתה כל הפניות ייענו בתוך ארבעה־עשר ימי עסקים.
לפעמים אני מכין להם אוכל באהבה, ולפעמים אני מניח צלחת על השולחן כאילו אני סוהר שמגיש מנה לאסיר מסוכן.
לפעמים אני משחק איתם על הרצפה, צוחק מכל הלב ונמצא שם באמת.
ולפעמים אני אומר ״וואו, מדהים״ בלי שיהיה לי מושג מה הם הראו לי, כי המוח שלי יצא להפסקה לפני חצי שעה ולא השאיר כתובת.
אני לא האבא המושלם.
למרות שפעם הבטחתי לאלוהים שאהיה.
במשך שבע שנים הבטחתי לו.
שבע שנים של טיפולי פוריות.
שבע שנים של תקווה שנכנסת לחדר ומתרסקת שוב ושוב על הרצפה.
שבע שנים של בדיקות, זריקות, רופאים, המתנות, תוצאות, אכזבות וניסיון לאסוף את עצמנו כדי להתחיל מחדש.
שבע שנים שבהן ראיתי אבות אחרים מתלוננים שהם לא ישנו בלילה וקינאתי בהם.
כן.
קינאתי באנשים עייפים.
ראיתי הורים במסעדה מנסים לשכנע ילד לאכול עוד ביס, וחשבתי לעצמי כמה הייתי נותן כדי שילד קטן יסרב לאכול דווקא מהצלחת שאני הכנתי לו.
ראיתי אבא גורר עגלה, תיק, בקבוק, מוצץ וילד צורח באמצע הקניון, ורציתי להיות הוא.
לא רציתי רק את התמונות היפות.
לא ביקשתי רק חיבוקים, נשיקות, ימי הולדת ובגדים תואמים.
רציתי את הכול.
את הלילות הלבנים.
את הבכי.
את הדאגות.
את הבלגן.
את הצעצועים בסלון.
את הפירורים במיטה.
את המשפט ״אבא, אני רעב״ בפעם המאה.
רציתי את הקושי שכולם קיטרו עליו, כי מבחינתי גם הקושי היה הוכחה שהחלום התגשם.
אני זוכר את עצמי מדבר עם אלוהים.
לא תמיד במילים יפות.
לפעמים בכעס.
לפעמים בתחינה.
לפעמים במשא ומתן של אדם שבור שמוכן להבטיח הכול.
״רק תן לי ילדים.״
״תן לי להיות אבא.״
״אני אהיה האבא הכי טוב בעולם.״
״אני אהיה שם בכל רגע.״
״אני לא אתלונן אף פעם.״
טוב, בסעיף האחרון קצת שיקרתי.
אבל אני מניח שאלוהים הכיר את הסחורה.
הוא ידע שאני אתלונן.
הוא ידע שאאבד סבלנות.
הוא ידע שיהיו ימים שבהם ארצה להזמין להם כרטיס בכיוון אחד לקוטב הדרומי.
אולי הוא גם ידע שהאהבה לא נמדדת בזה שלעולם לא קשה לך.
היא נמדדת במה שאתה עושה כשקשה לך.
כי קל להיות אבא אוהב כשהילדים רחוצים, מחייכים, לבושים יפה ומצטלמים איתך בשקיעה.
הרבה יותר קשה להיות אבא אוהב כשהשעה שבע בערב, הבית נראה כמו זירת אסון, אחד בוכה כי הארטיק שלו ״לא ישר״, השנייה מסרבת להתקלח ואתה בעצמך לא זוכר מתי אכלת או ישבת בפעם האחרונה.
שם האבהות נבחנת.
לא בפוסט.
לא בתמונה.
לא בכמה אנשים כתבו לך ״איזה אבא אתה״.
אלא ברגע שבו נגמרה לך הסבלנות ואתה בכל זאת מנסה למצוא בתוכך עוד קצת.
ברגע שבו אתה עייף ובכל זאת קם להכין עוד טוסט.
ברגע שבו אתה רוצה לצעוק, עוצר לשנייה ונזכר שהם לא עושים לך חיים קשים.
הם פשוט ילדים.
הם חיים את החיים שלהם בפעם הראשונה.
גם הם לא יודעים איך עושים את זה.
ולמען האמת, גם אני חי את האבהות שלי בפעם הראשונה.
אני בן 43, אבל כאבא ללני וגפן אני רק בן שש.
גם אני לומד ללכת.
גם אני נופל.
גם אני בודק גבולות.
גם אני לפעמים בוכה, רק בשקט, אחרי שהם נרדמים.
פעם חשבתי שהאבא הכי טוב בעולם הוא אבא שלא טועה.
היום אני מבין שאבא כזה לא קיים.
האבא הכי טוב שאני יכול להיות הוא אבא שטועה, מבין, מתנצל וחוזר לנסות.
אבא שלא תמיד נהנה מכל רגע, אבל מבין שכל רגע הוא חד פעמי.
אבא שמותר לו להגיד שקשה לו בלי להרגיש כפוי טובה.
כי הכרת תודה לא מוחקת קושי.
והקושי לא מוחק אהבה.
שני הדברים יכולים לחיות באותו בית.
ממש כמו לני וגפן.
הם יכולים לריב כאילו הם מנהלים סכסוך גבולות בן מאה שנה, ואחרי שתי דקות להירדם מחובקים.
אני יכול לרצות לברוח מהם בשעה ארבע אחר הצהריים, ובשמונה בערב להסתכל עליהם ישנים ולהרגיש שהלב שלי לא מצליח להכיל את כל האהבה הזאת.
זו לא סתירה.
זו הורות.
והחופש הגדול, עם כל הסיזיפיות שלו, מכריח אותי להיות איתם באמת.
הרבה שעות.
המון שעות.
כמות שעות שאמנת ז׳נבה הייתה כנראה מגדירה כלא חוקית.
אבל בתוך השעות האלה קורים הדברים שלא נכנסים ליומן.
שיחה באוטו בדרך לבריכה.
יד קטנה שנכנסת לתוך היד שלי במעבר חציה.
צחוק מטופש משלושתנו שאף אחד אחר בעולם לא יבין.
גפן שמספר לי משהו ברצינות מוחלטת, ואני מקשיב ורואה איך המוח שלו עובד.
לני שמניחה עליי את הראש בלי לבקש רשות, כאילו זה המקום הטבעי ביותר בעולם.
הם לא יזכרו כל אטרקציה.
הם כנראה לא יזכרו אם נסענו לפארק ביום שלישי או לבריכה ביום רביעי.
אבל אני מקווה שהם יזכרו שאבא היה שם.
לא תמיד סבלני.
לא תמיד מושלם.
לפעמים עם פרצוף של אדם ששוקל לביים את מותו ולפתוח חיים חדשים בקוסטה ריקה.
אבל שם.
איתם.
לצידם.
כי זה מה שהבטחתי עוד לפני שהם היו פה.
והנה, החופש הגדול הזה עומד להסתיים.
עוד מעט נחזור לשגרה.
הבית יהיה שקט יותר.
המקרר אולי ישרוד יותר מארבעים ושמונה שעות.
חשבון הבנק יקבל טיפול נמרץ.
ואני אמור לשמוח.
חיכיתי לזה כל הקיץ.
ספרתי ימים כאילו אני משתחרר מצה״ל.
אבל אז הלכנו כולנו כמשפחה, אמא, אבא, ושני ילדים קטנים, לקנות ציוד לכיתה א׳.
ופתאום משהו בי נעצר.
עמדנו איתם מול מדפים של מחברות, קלמרים, עפרונות, טושים, מחקים ותיקים, וראיתי אותם מתרגשים כאילו הם בוחרים ציוד למשלחת לחלל.
לני התלבטה בין מחברות.
גפן בדק קלמרים.
הם בחרו צבעים, התווכחו, שינו את דעתם וחזרו שוב למדף הראשון.
אמא ואבא, עומדים לידם עם סל קניות ביד וניסינו להבין איך הגענו לרגע הזה כל כך מהר.
רק לפני רגע התפללנו שהם יבואו לעולם.
רק לפני רגע החזקנו אותם בפעם הראשונה ופחדנו לנשום חזק מדי.
רק לפני רגע הם למדו להתהפך.
לשבת.
ללכת.
לדבר.
לקרוא לי אבא.
ועכשיו הם בוחרים מחברות לכיתה א׳.
יש רגעים שבהם הזמן לא עובר.
הוא גונב.
הוא לוקח לך תינוקות ומחזיר ילדים עם תיק על הגב, שאלות משלהם ועולם שלם שעומד להיפתח בלעדיך.
פתאום הבנתי שבקרוב נלווה אותם לשער בית הספר.
אני אסדר להם את החולצה
אמא תסרק אותם.
אבדוק שיש בקבוק מים.
נצלם יותר מדי תמונות.
נגיד להם שאין ממה להתרגש, בזמן שאנחנו נהיה אלה, שלא מצליחים לנשום.
הם ייכנסו לכיתה א׳, ואני אעמוד בחוץ ואנסה להתנהג כמו אדם בוגר, למרות שבתוכי יתרוצצו יחד האיש בן ה־43, האבא בן השש, והגבר ההוא מלפני שנים שרק ביקש מאלוהים הזדמנות.
הזדמנות להיות אבא.
והנה היא עומדת מולי.
פעמיים.
עם שני תיקים חדשים.
לני וגפן שלי עולים לכיתה א׳.
המשפט הזה ממלא אותי גאווה ושובר לי את הלב באותה נשימה.
אני רוצה לראות אותם גדלים.
ברור שאני רוצה.
אני רק לא מבין למה זה צריך לקרות כל כך מהר.
כל הקיץ ביקשתי שיעבור כבר.
ועכשיו, כשהוא עובר, אני רוצה לתפוס אותו בחולצה ולבקש שיחכה עוד רגע.
עוד בוקר אחד שבו הם שואלים מה עושים היום.
עוד נסיעה אחת לים.
עוד ארטיק שנשבר.
עוד ויכוח מטופש.
עוד ״אבא, אני רעב״.
עוד יום שבו הם עדיין הילדים הקטנים שלי, רגע לפני שהעולם מתחיל לבקש מהם להיות גדולים.
אני יודע שבעוד כמה שנים אתגעגע אפילו לחופש הגדול הזה.
אתגעגע לבלגן.
לרעש.
לכמויות האוכל.
לשאלות בלי סוף.
לרגעים שבהם כל מה שהם רצו ממני היה שאכין להם טוסט ואשב לידם.
יום אחד הם יפסיקו לקרוא לי בכל דקה.
יום אחד יהיו להם חברים, תוכניות וסודות.
יום אחד אשאל אותם מה עושים היום והם יגידו לי שהם כבר קבעו.
יום אחד הבית יהיה שקט בדיוק כפי שאני מפנטז עכשיו.
ואני כבר יודע שאשנא כל רגע מהשקט הזה.
אז עד אז, אני מתלונן.
צוחק.
מאבד סבלנות.
מוצא אותה מחדש.
מכין עוד ארוחה.
משלם על עוד אטרקציה.
מפריד בעוד מריבה.
ונותן להם את מה שיש לי, גם בימים שבהם נדמה לי שכבר לא נשאר.
כי לפני שנים ביקשתי מאלוהים את החיים האלה.
לא גרסה נקייה שלהם.
לא תמונת אינסטגרם.
את החיים עצמם.
רועשים.
יקרים.
מתישים.
מלוכלכים מפירורים.
ומלאים באהבה שאין לה תחתית.
אז כן, לפעמים אני רוצה לשלוח אותם לאנטארקטיקה ולברוח למדינה בלי הסכם הסגרה.
אבל רק לכמה שעות.
ושיהיה שם אוכל.
כי אני מכיר אותם.
עוד לפני שהמטוס ימריא, הטלפון שלי יצלצל:
״אבאאאאאא!״
״מה, אהובים שלי?״
״אנחנו רעבים.״
ואני אחייך.
כי מכל הדברים שביקשתי מאלוהים במשך שבע שנים, אולי זה הצליל שהכי חיכיתי לשמוע.
שלכם,
עומרי עמוס שלום
נ.ב.
לני וגפן, אם תקראו את הטור הזה יום אחד, תדעו שמעולם לא באמת רציתי לשלוח אתכם לאנטארקטיקה.
גרינלנד הייתה זולה יותר.
