אני אלוף העולם בבריחות ובלקום כמו גדול

בריחות

שלוש שנים אחרי הפרידה, היו קשות מנשוא ולא יכולתי להתמודד עם הלבד. זה לא שסבלתי כן? כלומר לא סבלתי באותו הרגע, אבל אז היה מגיע הבוקר ואיתו הפלאשבקים של הסופ"ש ואני שוב אני, תופס את הראש בחיוך מטופש, כועס ושואל את עצמי, למה? למה אני בורח כמו שאני בורח, ואם זה לא עושה לי טוב, אז למה לא להפסיק פשוט?

אני יכול לחרטט את כולם או שכמו אברהם לינקולן אמר

 " אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן…"

 אחרי שחקרתי את נפלאות העיר הזו,  אני יכול לומר בביטחון יחסית גבוה, שאני מכור לריגושים.

וזה גבירותי ורבותיי מתכון לצרות, תלוי במבנה האישיות שלך ורמת חוזקת ה-"סנטר" שלך.

כלומר, אם נדייק ביחס לאז, ובחלוף ארבע שנים, אני במצב מדהים היום. שקול, חזק, מודע ושקול. שקול אמרתי? התפלק לי הרצוי, נסכם בחזק.

לפני ארבע שנים ה- "סנטר" שלי היה חלש יותר משל השרימפס  במסעדת "מסייה וונג" בברלין.

למעשה, אני בר מזל שיש לי ילדים. אם לא היו לי ילדים שיהוו עוגן עבורי ובלם חירום במצבים שבקלות יכלו להידרדר לאירוע שאפילו חיליק מגנוס לא היה מצליח לחלץ אותי, וככל הנראה שום כלב גישוש לא היה מוצא אותי. אבל אם לא היו לי ילדים, מי יודע איך היו נראים חיי היום?. ספויילר: פחות טובים, בר מזל אמרתי.

קל לשפוט אנשים עם קשיי התמודדות, המתעדפים לברוח,אבל אני ממליץ שלא.

אל תשפטו אדם אם לא הייתם במקום שלו. אתם רואים רק את הקליפה החיצונית, זו שהוא מחליט להראות לכם. כשצוללים לעומקים מגלים כי המצב שונה לגמרי.

כשאדם מגיע לקצה בה הברירה הברורה היא לברוח, הוא לא עושה את זה כי כיף לו. מאחורי הקלעים נמצא אדם שבור לב, נפש, עם ביטחון עצמי מרוסק, או שבור כלכלית. אדם שהכאב גדול מנשוא עד כדי חוסר מסוגלות להתמודד אפילו שנייה עם דברים, אשר מי שלא נמצא במקום הזה, יחווה כעניינים בשולי.

אתן לכם דוגמא עלי. בשנים הראשונות, הייתי כל כך שבור ומפורק, שאפילו הליכה למכולת דרשה ממני תעצומות נפש. היו ימים שלא הייתי יוצא מהבית בכלל למעט להוציא או לקחת את הילדים לגן.

ומי שהיה רואה אותי אז, לא היה יכול להבחין בכלל שעובר עלי משהו כל כך נוראי.

הלוואי והייתי יכול לומר לכם שהבריחות שלי היו בשביל להעמיק את הבינה, הרוח והשכל שלי. לא, לא חברים, לא ברחתי למערות קומראן בשביל להתבודד ולקרוא את המגילות.

ברחתי לצד השני. איפה שהקשת בענן מתחילה, או נגמרת תלוי באיזה מוד הייתי.

אני זוכר איך הייתי מגיע בשישי בבוקר אחרי שהורדתי את הילדים בגן, נכנס הביתה, ואז זה תוקף אותי. שקט מצמרר ומקפיא. שקט שלא יכולתי לסבול, שקט שזעק לי כמה אני לבד, כישלון, כלום ושום דבר. שקט המסמל את שקיעת האימפריה, בואכה התקף חרדה שמסלים מהר מאד לבניית תוכנית קרב סופ"ש אללה איסלאם.

הכנות:

מתחיל לאסוף מל"מ ( מודיעין לפני מבצע ) מה זה אומר? שולח הודעת ל- 50 בחורות לבדוק זמינות.

בונה מערך לוגיסטי של הסעות, יין, אוכל אם צריך, ושאר מרחיבי, משני, משככי תודעה שיש לעיר להציע, למה אני במצב כל כך קטסטרופלי נפשית שאני יודע שלא אהיה מסוגל להישאר דקה לבד בסופ"ש הזה. וכל זה, בשמירת פאסון (כשבפנים יותר דומה לאפסון) של אני בטוב וזורם וחי את החלום ומי יעצור אותי…

השקר הזה, הדיסוננס הזה שחייתי בו בתקופה ההיא שבר אותי יותר מכל דבר אחר. זה לא פשוט להודות שרע לך ואתה זקוק לעזרה. עד שהיקום יכופף אותך כל כך חזק, שלא תישאר לך ברירה אלא לבקש עזרה ממי שאפשר.

כולם מדברים על כמה זה רע לברוח מהמציאות ולא להתמודד. כולנו יודעים שלברוח, זה לא הפתרון ואנחנו צריכים להיות חזקים ולהתמודד וזה באמת נכון, בערך…

זה נכון שזה רע לברוח, אבל מישהו דיבר על הצדדים הטובים של הבריחה?

כשבנאדם נמצא במקום מרוסק, שפל של חייו, כשהכאב הרגשי הופך לכאב פיזי בלתי נסבל, וכל מה שהוא מבקש מאלוהים זה, בבקשה אלוהים תפסיק את הכאב הזה. תפסיק את הסבל הזה כי אני לא מסוגל יותר. ואז הבריחה הזו שכולם חושבים שהיא גרוע כל כך, הופכת למקום מקלט. לרגע מסוים, שעה, עשר שעות, יום או יומיים, הפסקתי לכאוב. לא בכיתי כל הזמן ולא רע לי, ולכמה רגעים הייתי פשוט יכול להרגיש חי שוב. נכון שזה שקרי ונכון שזה יחזור אלי כבומרנג, אבל מי שלא חווה כאב בימיו, לא יבין מה זה כמה שעות של ניתוק מהכאב. כמה שעות שבהם אני יכול לאהוב את עצמי שוב גם אם זה שקרי ולא אמיתי. הכמה רגעים של הטוב הזה, שווים במודע לגמרי את החרא העצום שיחזור אלי אחרי שהקרנבל יגמר. כי עם החרא אני חיים יום יום, אני כבר רגילים אליו, אז מה אכפת לי עכשיו לעשות ניתוק הצתה במוח, בפשוט למצוא מזור לכאב ואחרי המבול.

מה שאני בא לומר הוא, שבריחה היא לא הפתרון. צריך לטפל בסימפטום שגורם לנו לרצות לברוח.

למה כואב לי? האם אני יכול לעשות משהו עבורי שיפחית את הכאב ולא על ידי בריחה? לפני שאני בורח, אני שואל את עצמי, האם זה המפלט היחיד שיש לי כרגע לטפל בבעיה? אם כן? אני אתן בריחה קטנה, מודעת שקולה ומתונה, לא כמו בימים ההם שהייתי מוצא את עצמי קם ביום ראשון כשבמיטה שלי מישהי ובסלון עוד שתיים ישנות ואין לי מושג מה קרה פה למעט הממצאים הפורנזיים בשטח שמעידים שהתחולל פה פוגרום! ואז המבטים המוזרים שאני עושה כשאני מנסה בשארית המוח נוזלי שלי, להבין איך הגעתי למצב הזה.

אז למה עשיתי את זה? כי בעולם שלי אז, העדפתי בוקר של מבוכה, מלילה של בדידות.

אני יכול להבין אם חלק מהקוראים ירים גבה לגבי הבכיינות שלי באירוע הנ"ל. בכל זאת עשיתי וחוויתי דברים אכן בקיצון, אבל אני יכול לומר שלהיות במצב רע ולעשות את זה, לא שווה את זה ואת ההלקאה העצמית שבאה אחר כך. עבורי, אין דבר יותר גרוע, מלהיות במקום, שאני ניזון וחי, ומקבל חיות רק מאישורים של נשים. זה אומר בעצם שאני במקום כל כך נמוך ששום דבר שקשור בפנימיות שלי, לא מספיק טוב ואני צריך להתעודד רק מאישורים חיצוניים.

2024 נקודת מפנה

שנת 2024 הייתה השנה הקשה והטובה בחיי. התמודדתי עם סיטואציה משפטית שפירקה אותי ולמזלי התהפכה בדקה ה-90 בואכה 2025. ההתמודדות עם המצב הזה, גרמה לי להתבגר מאד ולהבין שנגמרו הימים שבהם יכולתי לחיות בחוסר אחריות. השיעור הכי טוב שקיבלתי בחיי באמת. הבנתי באמת, שאני חייב להתאפס על עצמי ולהתחיל להתמודד עם המציאות בכל הכח, גם במחיר של התקפי חרדה אם לא התקפי לב. הסיטואציה הזו הזיזה אצלי משהו בראש, משהו הישרדותי מפחיד כל כך, שהרעידה את אמות הסיפין. זה כנראה מה שהייתי צריך, על מנת לעשות את קפיצת המדרגה של בורח על, לבורח לייט על גבול המשעמם אך חזק כטייטן מבפנים. יש פרדיגמות ( תפיסות\תבניות מחשבתיות )

שאנו חיים לפיהן. אותן פרדיגמות, מעכבות,מגנות או מקדמות אותנו בחיים. אותה פרדיגמה שחייתי אז הייתה פרדיגמה מעכבת. כלומר, אם אני לא אברח כשקצת קשה, אז אני אהיה עצוב וגמור ולא אצליח לחייך שוב. זו פרדיגמה קלאסית שעיכבה אותי מלהתפתח ולעשות את קפיצת המדרגה שהייתי חייב לעשות. את הפרדיגמות המעכבות אנו צריכים לנפץ ע"י תפיסת פרדיגמות חלופיות מקדמות, כמו שאני אימצתי לעצמי. כשהבנתי שהתפיסה ( הפרדיגמה ) שלפיה אני חיי, משאירה אותי במצב לא טוב, העזתי לשנות את ההתנהלות שלי בכוח רב ובעיקר בפחד נוראי שאני עלול להיכשל דבר שיגרום למצבי הנפשי להידרדר עוד יותר. אז כן, וכמו שהמשפט הידוע "באתי, ראיתי, ניצחתי" (בלטינית: VENI, VIDI, VICI – ויני וידי ויצ'י) שיניתי גישה וראיתי שהשד אינו נורא כמו שחשבתי.היום מתוקף תפקידי כמאמן מנטלי והעצמה אישית, אני עוזר לאנשים שהיו במצבי ומנסה למנוע מהם להגיע לתהומות שאני הגעתי. זה ממלא אותי כל כך לדעת שיש בי את היכולת לעזור והשפע על אחרים.

יוני הוא חודש בריאות הנפש בקרב גברים.

בכל שנה מתאבדים בישראל בין 300-400 אנשים שמתוכם 80% גברים כך מראה דו"ח משרד הבריאות משנת 2018

בין אם אתם אחרי שברון לב, לחץ בעבודה, לחץ כלכלי, או כל סיבה אחרת. דעו שיש לזה פתרונות, אם תדברו עם האנשים המקצועיים שידעו לטפל בכם.

שלכם

עומרי עמוס שלום

מאמן העצמה אישית ומנטלית

מאמן אורח חיים בריא

מאמן העצמה אישית

יועץ תזונה וכושר

אם אתם לא יודעים מאיפה להתחיל

צרו איתי קשר ב- 0548-787788 ואלווה אתכם לעתיד טוב יותר