פאק פייק פרפקשן

הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול רם!

פ  א  ק      פ  ר  פ  ק  ש  ן!!!!!!!

מתי הפכנו לאנושות שרק מקדמת מצוינות וחתירה למצוינות?

ולמה אני חושב שלהיות בינוני בעת החדשה זה לא סימן לכישלון?

למה חתירה למצוינות כל הזמן רק תגרום לנו לתחושת כישלון ואכזבה ואיך זה קשור להפיכת הילדים שלנו למרדנים, חסרי ביטחון ונוירוטיים?

איך שנת 2004 הייתה השנה ששינתה את פני האנושות החדשה?

ואיך בחורה אנונימית עם אייפון ואפס כישרון בשנת 2007 הפכה למיליארדרית

תוך עשור פחות או יותר ועל הדרך חירבה מאות מיליוני נפשות שחושבים שהתחת שלה או החיים שלה נוצצים יותר מהיהלום של המלכה אליזבת אללה ירחמה.

על כל השאלות האלה אנסה לענות בצורה מופשטת וברורה מפרי מוחי הבינוני לגאווה ומדם ליבי, ואם את\ה מנטור בהתהוות או מתעתד להיות כזה אז בחייאת אמש'לכם אל תמשיכו לקרוא כי…עוד מעט אסביר לכם למה.

2004 – אוניברסיטת קיימברידג' המקום שבו התחילה המהפכה

בואו נחזור להתחלה אבל לפני כן, בבקשה בבקשה בשם כל הקדושים תפסיקו להאמין לכל מה שאתם רואים באינסטגרם או בכל רשת חברתית אחרת!!!!

בשנת 2004  צוקי הקים את פייסבוק ובמודע או שלא גרם למהפכה בעולם.

את סיפור ההצלחה שלו סיפרו מיליונים לפני ככה שאין טעם לספר, אבל מה שקורה היום בגלל אפליקציה קטנה שהוא החליט לרכוש אי שם בשנת 2012 בשם אינסטגרם כבר צריך לומר ולהתריע בפני האנושות כולה.

כמו בפייסבוק כך גם באינסטגרם קורים המון דברים טובים. היכולת לגייס כספים עבור אנשים שממש זקוקים לכסף, היכולת להירתם ולסייע למי שזקוק לעזרה הוא מדהים ומעורר השראה, אבל כמות החרא והטירוף השלילי שאותן אפליקציות הביאו לעולם שוות או אפילו עולות על הטוב שהביאו.

אז ככה, זה לא אמיתי חברים. הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר, אלא פשוט צבוע בפילטר הנכון.

תפסיקו לחשוב שכל עמוד שהפיד שלו צבוע בצבעים הנכונים מעיד על חיים מושלמים ומאושרים. אני מבטיח לכם שכנראה והחיים שלהם עם אותם בעיות ותסכולים ומשברים ועצב וחרא בדיוק כמו שלי ושלך. להאמין במה שאתם רואים ברשתות החברתיות רק יוביל למשבר אמון עם עצמכם, יגרום לכם לפקפק בעצמכם, כי זה לא הגיוני שכולם חיים כמו הורדוס השני ורק אני חי ממינוס למינוס וצריך לקחת הלוואה לשש שנים בשביל לצאת לחופשה באיסטנבול. כי אם אני לא אצטלם מחוץ לחנות של בלנסיאגה עם שקית ענקית כתומה של לואי ויטון בפוזה של צלם אותי כאילו אני לא יודע שיש מאחורי חנות של לואי, רק בגלל שההיא מהאינסטוש הצטלמה ככה ולמה לי לא מגיע גם. כל זה בפוזה כאילו אני בלוגר אופנה עם מינימום 90K עוקבים וכל הטררם הזה כדי שהשכנה שלי תתפוצץ מקנאה כי היא עכשיו בהפרשת חלה ומנסה לעשות חלה בצורת מפתח ואני פה בכיכר טקסים על אפה ועל חלתה, זה פשוט יהיה סוף העולם מבחינתי. זה בסדר לקבל השראה אבל לא להיות מושפע בחייאת, דעו את ההבדל🙂

2007 – קים קרדשיאן מתפרסמת בזכות קלטת סקס שהחבר שלה הפיץ וכל השאר היסטוריה או היסטריה תחליטו אתם.

נכון לעת כתיבת שורות אלו, עומד עמוד האינסטוש של קים על 361 מיליון עוקבים.

זה מספר פסיכי לכל הדעות ויאמר לזכותה שאם תפתחו את המילון ותחפשו את ההגדרה המושלמת ל- "מלימון תעשו לימונדה" כנראה והתמונה שלה תעלה במקום הראשון.

אבל עם הכסף ושיכרון הכח באות גם הצרות ולמרות שהיא מנסה לתחזק עמוד שמציג חיים פייק מושלמים כולם כבר יודעים שזה רחוק מהמציאות הודות לכתבי הרכילות שלא מפסיקים לפרסם אודות חייה וחיי משפחתה. הנה מקרה קלאסי שבו ברור כשמש עד כמה עולם הרשתות החברתיות לא מייצג את החיים האמיתיים.

 לסיכום:

האישה שלך מעצבנת בדיוק כמו האישה של ההוא עם הקוביות בבטן והמרצדס מהאינסטגרם, והגבר שלך בלתי נסבל ומפליץ בבוקר בדיוק כמו הבעל המושלם של ההיא עם התיק של גוצ'י והוא לא באמת מכין לה ארוחת בוקר הום מייד עם הפוך בצד ונגיעה חלב נאקה 1% שומן. זה רק בשביל לטפח פיד מושלם בחיי פייק מושלמים כדי לחפות על מציאות בינונית בדיוק אבל בדיוק כמו שלי ושלך.

אז לעומת היום:

אתם חושבים שהחיים של סבא וסבתא שלנו או של ההורים שלנו היו טובים יותר? מאושרים יותר? עשירים יותר מהחיים שלנו היום? אני חושש שכן.

לא שחייתי בשנות ה-20\30\40 ואילך אבל בואו, בתקופה הזו הסתפקו במה שיש (על פי מקורות זרים) ונהנו ממה שיש מבלי לחיות בעולם מלחיץ ומטורף שחיי על סטרואידים של מצוינות ומטיפים כמו פטריות אחרי הגשם כיום שמאוננים עצמם לדעת בסיסמאות על כמה להיות בינוני זה כישלון.

מי אתם אנשים שרק צורחים את נשמתכם על כמה זה לוזר להיות כבשה וכמה ווינר זה להיות זאב? ואם לא חירבנת בבוקר מטילי זהב ואחר כך לא ניגבת את ישבנך בשטרות של 100 דולר אתה בושה לאנושות פשוט. הרי אתם אנשים כל כך יקרים וחכמים, מנטורים גדולים שמטיפים וחותרים בעצמכם למושלמות, אתם הבינוניים בעצם, ולמה זה? כי אם אתם כל הזמן חותרים להיות מושלמים ומצטיינים וכל יום קמים כדי לכבוש עוד פסגה וירטואלית, בעצם מודים בהיותכם בינוניים ולא מושלמים לא כך? כן כן, תקראו את זה שוב והפעם לאט בבקשה. אתם שכל הזמן במרדף לשלמות יודעים שלא הגעתם לשלמות אז זה הופך אתכם לבינוניים עד שתגיעו לשלמות, ובתוך תוככם את מודעים לכך אז למה שלא נצעק בקול רם כדי לחזק את האגו שלכם? דעתי האישית היא שבמרדף אחר השלמות והמצויינות ללא עוררין, תביא עלינו חיים מלאים בסטרס ולחצים כי אף פעם לא נהנה ממה שיש. ויש המון טוב במה שיש לנו היום, אבל במירוץ המטורף לעוד ועוד אנחנו לא עוצרים ליהנות מהפרחים בצד הדרך.

מה הופך אדם למנטור? הקורס שהוא לקח ולמד פעם בשבוע שבסופו הוא קיבל תעודה ממכללת שקר כלשהי שאומרת "ברכות על סיום לימודך" ?

מבחינתי מנטור זה אדם שנכשל בחייו 100 פעמים והצליח לקום 101. אדם שחווה את כל קשת הכישלונות, כל קשת הכאבים וכל פלטת האכזבות אבל כאן כדי לספר איך הוא התמודד עם זה כמו תותח וקם על הרגליים פעם אחר פעם. איך הוא לא נתן לפשיטת הרגל, מחלת הסרטן, קטיעת הרגליים, אובדן הילד, איבוד הראיה, מחלת השחין והבגידה של בת הזוג שלו לשבור אותו. איך הוא כנגד כל הסיכויים עדיין פה עם חיוך ותובנות של 1000 שנה מצליח לפזר אופטימיות בינונית לאנשים בינוניים עם בעיות בינוניות כי בסוף לכולנו יש את אותן הבעיות ואנחנו לא כאלה מיוחדים.

באסה אהה? מצטער לבאס אתכם, וגם כתבתי למעלה שעדיף שתצאו ואל תמשיכו לקרוא, אבל הסקרנות הרגה את האגו שלכם עכשיו, וזה בסדר. זה בסדר לא להיות מושלמים ולא להיות מצטיינים בהכל ולא לקום כל יום עם אג'נדה ומוטיבציה של יחידת כח וגנר כי בסוף זה ישחוק אתכם למוות.

רדיפה אחרי פרפקשן כל הזמן רק תביא אותנו לכדי תסכול, אכזבה ותחושת כישלון.

מחשבות שכולם טובים יותר מאיתנו כשבעצם כולנו אותו הדבר, שלי יש בעיות נוראיות כשבעצם לכולם אותן הבעיות אבל בגלל שכמה צועקים בקול גדול, גורמות לנו להאמין שאנחנו כישלון מהלך.

השאיפה לשלמות ומצוינות, וכל שטיפות המח שאנחנו חשופים להן מוציאה צדדים לא טובים בנו. ברגע שדעתנו נשטפה אנחנו נכנסים למוד של פסיכופטים רודפי שלמות, דבר שהופך אותנו במודע או לא במודע לאנשים מתנשאים, מנותקים ופוגעניים והכל בחסות השלמות המטופשת הזו שמרעילה לנו את הנשמה. עכשיו אני בתהליך אישי ואני שומע כל היום פודקסטים שמתריעים מהסכנות בהיותי לקרדה והופ קדימה תתחיל להיות ברקודה טורפת בזמן שמה לעשות? לא כולם בנויים לזה.

ממתי להיות בינוני זה כישלון? לקבל 60 במבחן אכן מעיד על ציון בינוני אבל היי, זה לא ציון נכשל.

תנו לי לשאול אתכם שאלה, אבל אתם חייבים לענות ישר מבלי לחשוב ולומר את מה שהאינטואיציה הראשונה שלכם אומרת לכם סבבה?

מארק צוקרברג רוצה להעסיק אדם למחלקת העסקים שלו, מגיעים שני מתמודדים

האחד, בן 30 עם תואר שני במנהל עסקים פלוס מצטיין דיקן מהבינתחומי אבל עם אפס שנות ניסיון

והשני בן 30 עם 10 בסטות בשוק הימאים בחיפה בלי שום תואר אבל כבר מגיל 20 שפתח את הבסטה הראשונה עושה חיל בתחומו?

את מי צוקי יבחר?

אהההההה, האינטואיציה שלכם טועה ומקווה שהבנתם את הפואנטה שבאה לומר שאם אותו בסטיונר היה מקשיב לכל המטיפים ומושפע מכל שטיפות המח שעושים לנו היה סיכוי גדול שהוא לא היה מצליח בתחומו ( תחום שלכל הדעות נשמע בינוני ולא זוהר בדגש על נשמע בלבד) ולא היה נוסע על המרצדס סי קלאס 63 שלו, אלא היה כנראה חי בתחושות לא משהו עם עצמו כי הוא לא מבין למה הוא מאזין למטיפים כל היום ועדיין נמצא במקום לא טוב בחיים.

שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד שיפור אישי, להיפך!! אני לגמרי חושב שאנחנו צריכים כן להשתפר ולנסות להיות טובים יותר מיום האתמול, אבל זה לא אומר שאנחנו חייב להיות מושלמים ולהצטיין בהכל.

מי שיודע שהוא לא מושלם ולא שואף לשלמות כבר נמצא בשלמות עם עצמו.

ברגע שאנחנו חיים בעולם שמקדש את השלמות והמצוינות אנחנו עלולים לפגוע ביקרים לנו מאד שהם הילדים שלנו. מי מאיתנו ההורים לא רוצה שהילד שלו יהיה מצטיין ומושלם? זה ברור וזה בסדר, אבל לרוב ההורים רוצים להגשים את חלום ילדותם דרך הילדים וזה דבר מסוכן.

תשאלו כל ספורטאי עילוי, הוא יגיד לכם שההורים שלו דחפו אותו לקצה המצוינות ולא הרפו, אבל הורים יקרים, כמה לאו מסי יש בעולם? כמה אייל ברקוביץ, ערן זהבי, מייקל ג'ורדן או לינוי אשרם יש? מעטי מעט. אבל בואו נדבר על כל הילדים שנשברו תחת לחץ אי הגשמת חלום ההורים שלהם? ילדים שמבנה האישיות שלהם לא היה בנוי למצוינות הזו והרגישו שהם מאכזבים את הוריהם ופשוט קרסו תחת הלחץ ותחושת הכישלון עד שהידרדרו בכל תחום בחייהם.

בבקשה תהיו קשובים לצרכי הילדים שלכם ופחות לצרכים שלכם. חלום הילדות שלכם היה להיות כדורגלן על וזה לא קרה. זה בסדר והכל טוב אבל עכשיו זה לא התפקיד של הילד שלכם לכפר על אי ההצלחה שלכם. כן תתמכו, כן תדרבנו ותעודדנו אבל אל תסחפו בחלומות עבר.

אוהב אתכם מדם ליבי הבינוני בידיעה ברורה שהמגרעות שלי עולות על המעלות שלי אבל לפחות אני חיי עם עצמי בשלמות ובשלום😍

עומרי

נ.ב

את ההשראה לטור הזה קיבלתי לאחר קריאת הספר " חוכמת האדישות" של הסופר מארק מנסון.

ממליץ עליו בחום