הבוקר הלכתי לאמן את מורן.
מורן הוא חבר טוב שלי.
חבר טוב באמת.
לא מהחברים האלה שעושים לך לייק על סטורי של שקיעה וכותבים לך ״אח יקר״, אבל אם אתה מתקשר אליהם כשקצת חשוך לך בנשמה, הם פתאום בדיוק נכנסים למעלית באזור בלי קליטה.
מורן הוא מהאנשים שאפשר לדבר איתם.
גם על הדברים היפים.
גם על הדברים המכוערים.
וגם על הדברים שאתה בעצמך עוד לא החלטת אם הם יפים, מכוערים או פשוט משהו שכדאי לקבור עמוק בראש, לשפוך עליו בטון ולהקים מעליו חניון.
באתי לאמן אותו, אבל כמו שקורה לא מעט בחיים, בסוף הוא אימן אותי.
רק בלי משקולות.
ובלי מוזיקה חזקה.
ועם הרבה פחות הזעה והרבה יותר אי נוחות.
באיזשהו שלב, בין תרגיל אחד לאחר, התחלתי לשתף אותו במחשבות שמסתובבות לי בראש בתקופה האחרונה.
לא משנה כרגע מה בדיוק היו המחשבות.
יש דברים שאדם כותב בטור.
ויש דברים שאדם משאיר בינו, לבין החבר הטוב שלו, לבין אלוהים, לבין עורכת הדין שתמליץ לו בעתיד לא לפרט מעבר לזה.
רק אומר שהן לא היו מחשבות שנעים לי במיוחד להודות שיש לי.
לא כי תכננתי לעשות משהו נורא.
לא כי עמדתי לבצע פשע בינלאומי.
לא כי התעוררתי עם רצון להקים כת במדבר ולשכנע אנשים שהקוטג׳ הוא אלוהים.
פשוט מחשבות.
רצונות.
פנטזיות.
פחדים.
תרחישים שהמוח שלי הפיק, ביים, ערך והקרין באולם מלא, בלי שביקש ממני אפילו אישור על התסריט.
וככל שסיפרתי למורן, הרגשתי שאני לא רק מתאר לו מה עבר לי בראש.
אני מתוודה.
כאילו עצם העובדה שחשבתי משהו הופכת אותי לחשוד.
כאילו בתוך הראש שלי יושב בית משפט מחוזי שפועל עשרים וארבע שעות ביממה.
התובע קם.
השופט מרכיב משקפיים.
חבר המושבעים מסתכל עליי באכזבה.
והראיה המרכזית של התביעה היא משפט אחד שעבר לי בראש בשלוש ועשרים ושבע לפנות בוקר, כשהייתי עייף, חרד, מבולבל וחצי מעולף.
כבודו, הנאשם חשב.
אין לנו צורך בעדים נוספים.
אשמה.
מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.
מורן הקשיב לי.
הוא לא נבהל.
לא הזמין משטרה.
לא קרא לכומר.
אפילו לא עשה את הפרצוף הזה שאנשים עושים כשהם מנסים להיראות מכילים, אבל בתוך הראש שלהם כבר מחקו אותך מאנשי הקשר.
הוא רק הסתכל עליי ושאל:
״למה אתה מתייסר מהמחשבות שלך?״
וזהו.
שאלה אחת.
שש מילים.
והבן אדם פירק לי מנגנון שלם שעובד אצלי כבר שנים.
עמדתי מולו ולא ידעתי מה לענות.
וזה לא קורה לי הרבה.
אני אדם שיש לו תשובה כמעט לכל דבר.
לפעמים אפילו לשאלות שלא שאלו אותו.
תכונה מקסימה.
במיוחד בזוגיות.
אבל הפעם שתקתי.
למה באמת אני מתייסר מהמחשבות שלי?
למה אני מתייחס לכל מחשבה כאילו היא הצהרת כוונות חתומה בפני נוטריון?
למה אם משהו לא מוסרי, לא יפה, לא ראוי או לא מקובל חולף לי בראש, אני מיד פותח בחקירה פנימית ומתחיל לבדוק מה לעזאזל לא בסדר איתי?
ולמה אנחנו כל כך מפחדים מהמקום היחיד בעולם שאף אחד אחר לא יכול לראות?
הראש שלנו.
המקום הפרטי ביותר שיש לנו.
וגם המקום שבו אנחנו הכי פחות נותנים לעצמנו פרטיות.
כי אנחנו לא רק חושבים.
אנחנו עוקבים אחרי עצמנו חושבים.
ואז שופטים את עצמנו על מה שראינו.
ואז שופטים את עצמנו על זה ששפטנו את עצמנו.
ואז, כדי להירגע מכל הדבר הזה, אנחנו מנסים בכוח לא לחשוב עליו.
שזו כמובן הדרך הבטוחה ביותר לחשוב רק עליו.
נסו עכשיו לא לחשוב על פיל ורוד.
באמת.
אל תחשבו על פיל ורוד.
אל תדמיינו אותו עומד לכם בסלון.
אל תחשבו על האוזניים הענקיות שלו.
אל תדמיינו שהוא לובש תחתונים קטנים מדי ורוקד לצלילי אייל גולן.
הצלחתם?
ברור שלא.
עכשיו יש לכם פיל ורוד בסלון, הוא מכיר את כל המילים לשיר, והוא כנראה יישאר איתכם עד ארוחת הערב.
ככה המוח עובד.
כשאנחנו אומרים לעצמנו ״אסור לי לחשוב על זה״, המוח לא שומע את המילה ״אסור״.
הוא שומע ״זה חשוב״.
הוא מסמן את המחשבה בטוש זוהר.
מכניס אותה למועדפים.
שולח עליה התראה.
ואז בודק כל שלוש דקות אם במקרה הפסקנו לחשוב עליה.
וכדי לבדוק אם הפסקנו לחשוב עליה, הוא כמובן חייב לחשוב עליה שוב.
מערכת יעילה מאוד.
בערך כמו עובד עירייה שחופר בור כדי לבדוק למה יש בור.
אנחנו עושים טעות בסיסית.
אנחנו מאמינים שכל מחשבה היא אמת.
ואם היא לא אמת, אז לפחות היא בטח אומרת עלינו משהו עמוק.
משהו נסתר.
משהו שאנחנו לא מוכנים להודות בו.
אם חשבתי לברוח, סימן שאני פחדן.
אם חשבתי לפגוע, סימן שאני אדם רע.
אם פנטזתי על מישהי אחרת בזמן זוגיות, סימן שאני לא אוהב את בת הזוג שלי.
אם עבר לי בראש שאני רוצה שעה אחת בלי הילדים, סימן שאני אבא אנוכי.
אם כעסתי על אדם שאני אוהב, סימן שהאהבה מזויפת.
אם קינאתי בחבר, סימן שאני חבר חרא.
אם שמחתי לרגע קטן בכישלון של מישהו שעיצבן אותי, סימן שבתוך תוכי אני מפלצת.
ואם כל זה נכון, אני כנראה צריך למסור את עצמי לרשויות כבר בצהריים.
כי היו לי את כל המחשבות האלה.
ולכם גם.
כן כן.
גם לכם.
אפשר להפסיק עכשיו עם הפרצוף המוסרי הזה.
כולנו חשבנו מחשבות שלא היינו רוצים שיוקרנו על מסך ענק בכיכר רבין עם השם ותעודת הזהות שלנו למטה.
כולנו קינאנו.
כולנו כעסנו.
כולנו רצינו לברוח.
כולנו דמיינו חיים אחרים לשנייה.
כולנו ניהלנו בראש שיחות שבהן אמרנו בדיוק את הדבר הנכון, ניצחנו בוויכוח, יצאנו מהחדר בסערה וכל הנוכחים מחאו לנו כפיים.
במציאות, כמובן, מלמלנו ״עזוב, לא משנה״ ונזכרנו בתשובה המבריקה רק במקלחת, ארבע שעות מאוחר יותר.
לכולנו יש פנטזיות.
מיניות.
רגשיות.
כלכליות.
אלימות לפעמים.
מופרכות לעיתים קרובות.
יש אדם שלא דמיין פעם איך ייראו החיים שלו אם יזכה בלוטו?
יש הורה שלא חשב לרגע איך זה יהיה אם הילדים ייסעו לסבא וסבתא לחודש, או לפנימייה בשווייץ, או למשלחת מחקר בקוטב שאין ממנה קליטה?
זה אומר שהוא רוצה לנטוש אותם?
לא.
זה אומר שהוא רוצה להתקלח לבד.
מחשבה היא לא הודאה.
מחשבה היא לא חוזה.
מחשבה היא לא נבואה.
ומחשבה היא בטח לא פעולה.
היא אירוע שמתרחש בתוך הראש.
לפעמים היא מגיעה מתוך רצון.
לפעמים מתוך פחד.
לפעמים מתוך זיכרון.
לפעמים מתוך עייפות.
לפעמים בגלל סרט שראינו, משפט ששמענו, ריח שהחזיר אותנו עשרים שנה אחורה או חרדה קטנה שהתלבשה יפה והציגה את עצמה כאינטואיציה.
ולפעמים היא מגיעה משום מקום.
בלי סיבה.
בלי משמעות.
כמו פרסומת למוצר שמעולם לא חיפשת ובכל זאת האלגוריתם החליט שאתה חייב שלוש יחידות ממנו עד חצות.
הראש שלנו אינו מערכת מסודרת שמייצרת רק רעיונות שאישרנו מראש.
הוא שוק.
יש בו קולות.
ריחות.
סוחרים שצועקים.
ילד שמושך לך בחולצה.
מישהו שמנסה למכור לך שטיח.
וצ'ינצ'ילה שאין לך מושג איך היא נכנסה לשם.
לא כל מי שצועק בשוק הוא ראש העיר.
ולא כל מחשבה שעוברת לי בראש היא אני.
לפעמים היא רק מחשבה שעברה לי בראש.
הבעיה מתחילה כשאני מזמין אותה לשבת.
מגיש לה קפה.
מבקש ממנה להסביר את עצמה.
נותן לה חדר אורחים.
ואחרי שלושה ימים מגלה שהיא החליפה כתובת במשרד הפנים ועכשיו היא גרה אצלי.
אני עושה את זה הרבה.
אולי יותר מדי.
למשל עם לני וגפן.
יש פעמים שהם מבקשים ממני משהו ואני אומר לא.
עוד ממתק.
עוד משחק.
עוד שעה מול המסך.
עוד צעצוע שאין להם שום צורך בו, בעיקר משום שיש להם בבית צעצוע כמעט זהה, רק בצבע אחר, שגם בו אין להם שום צורך.
ואז הם מתאכזבים.
לפעמים הם כועסים.
לפעמים לני מסתכלת עליי במבט של מי שגילתה שאביה אינו האדם שחשבה שהוא, אלא דיקטטור מדרום אמריקה שמונע ממנה ארטיק שני.
גפן יכול להגיד לי
״אתה אבא לא טוב.״
ילד בן שש אומר משפט.
הוא כועס עכשיו.
הוא לא כתב עבודת דוקטורט על איכות ההורות שלי.
הוא לא כינס ועדת מומחים.
הוא רצה משהו.
אמרתי לא.
מבחינתו, באותו רגע, אני פחות טוב משודד ים בלי רישיון הורות.
אבל המוח שלי לוקח את המשפט הזה ברצינות.
אולי אני באמת אבא לא טוב.
אולי אני קשה מדי.
אולי אני לא נותן להם מספיק.
אולי בגלל הגירושים אני צריך לפצות אותם.
אולי הם יזכרו דווקא את הפעם שלא הסכמתי.
אולי יום אחד, בגיל שלושים ושבע, הם ישבו אצל פסיכולוג ויספרו שבקיץ 2026 אבא סירב לקנות להם ברד כחול, ומאותו רגע הם איבדו אמון בדמויות סמכות.
ובתוך דקה אחת הפכתי ״לא״ קטן ובריא שנתתי לילד, לכתב אישום על כל האבהות שלי.
אבל מחשבה איננה אמת רק מפני שהיא מכאיבה.
והפחד שאני אבא לא טוב אינו הוכחה שאני אבא לא טוב.
לפעמים הוא אפילו הוכחה שאכפת לי מאוד להיות אבא טוב.
אבא שלא אכפת לו, בדרך כלל לא שוכב בלילה ובודק אם הציב יותר מדי גבולות.
הוא פשוט ישן.
כנראה במיטה מרווחת.
בלי שני ילדים לרוחב ובלי ברך של גפן במקום שאסור לכתוב עליו באתר משפחתי.
ועדיין, צריך לומר כאן אמת לא נוחה.
לא כל מחשבה היא שטות שצריך לזרוק לפח.
יש מחשבות שמנסות ללמד אותנו משהו.
אם אותה מחשבה חוזרת שוב ושוב, אם היא מצביעה על כאב שאנחנו מסרבים לראות, על צורך שאנחנו מזניחים, על קשר שרע לנו, על התנהגות שאנחנו יודעים שאינה נכונה, כדאי להקשיב לה.
לא לציית לה.
להקשיב לה.
יש הבדל עצום.
אפשר לשמוע מחשבה בלי לתת לה את המפתחות לרכב.
אפשר לשאול למה היא הגיעה בלי להחליט שהיא צודקת.
אפשר לומר:
״אני רואה אותך.״
״אני מבין שאת כאן.״
״אבל את לא מנהלת את הבית.״
כי המטרה היא לא להפוך לאדם שלא חושב מחשבות קשות.
אדם כזה לא קיים.
ואם פגשתם אחד, אל תסמכו עליו.
הוא או משקר, או מוכר קורס דיגיטלי.
המטרה היא להפסיק לתת לכל מחשבה מעמד של צו מלכותי.
אני יכול לחשוב שאני רוצה לברוח, ולבחור להישאר.
אני יכול להרגיש כעס, ולבחור לא לפגוע.
אני יכול לקנא, ולבחור לפרגן.
אני יכול לפחד, ולבחור לעשות בכל זאת.
אני יכול לפנטז, ולבחור לשמור על הגבולות והערכים שלי.
אני יכול להרגיש שאני אבא גרוע, וללכת לחבק את הילדים שלי, להכין להם ארוחת ערב ולהגיד שוב ״לא״ כשצריך.
זו אולי הנקודה שבה האדם נמדד.
לא במה שקפץ לו לראש.
אלא במה שהוא בחר לעשות אחרי שזה קפץ.
ערכים אינם מחשבות יפות.
ערכים הם פעולות שאנחנו בוחרים גם כשהמחשבות שלנו מושכות לכיוון אחר.
קל מאוד להיות נאמן כשאף אדם אחר לא מושך אותך.
קל להיות אמיץ כשאינך מפחד.
קל להיות סבלני כשהילדים רגועים, הבית מסודר, ישנת שמונה שעות ומישהו אחר הכין ארוחת ערב.
רק שאז זו לא בדיוק בחירה.
נאמנות מקבלת משמעות כשיש פיתוי.
אומץ מקבל משמעות כשיש פחד.
סבלנות מקבלת משמעות כשבפעם הארבעים באותה שעה נשמע מהחדר:
אבאאאאא!
ואתה עונה
״מה, אהוב שלי?״
במקום
״עומרי שלום אינו זמין כעת. אנא נסו שוב בשנת הלימודים הבאה.״
גם בזוגיות אנחנו מתייסרים ממחשבות כאילו הן בגידה בפני עצמה.
אנשים אוהבים לספר שבזוגיות טובה לא מסתכלים על אחרים.
לא חושבים על אחרים.
לא מפנטזים.
לא מסתקרנים.
הלב נסגר הרמטית, העיניים מקבלות מצב טיסה והמוח מוחק כל אדם בעולם שאינו בן או בת הזוג.
איזה יופי.
רק חבל שבני אדם לא עובדים ככה.
זוגיות אינה ניתוח להסרת הדמיון.
אהבה לא הופכת אותנו לעיוורים.
ומחויבות אינה היעדר מחשבות, היא האופן שבו אנחנו מתנהלים מולן.
יכול להיות שאתה אוהב אדם בכל ליבך ועדיין עולה לך פנטזיה על משהו אחר.
חדש.
אסור.
מסקרן.
לא שגרתי.
זה לא בהכרח אומר שחסר לך משהו.
זה לא בהכרח אומר שאתה בדרך לבגוד.
זה לא בהכרח אומר שהקשר מת.
זה אומר שיש לך מוח.
מוח אנושי.
לא רק גברי, אגב.
נשים מפנטזות.
נשים חושבות.
נשים רוצות.
אני יודע שזה גילוי מטלטל לחלק מהגברים, אז קחו רגע לשבת ולשתות מים.
פנטזיה יכולה אפילו להכניס חיים לזוגיות, אם יש בה מספיק ביטחון, פתיחות ותקשורת כדי לדבר עליה.
לא כל פנטזיה חייבת להתממש.
לפעמים עצם השיתוף הוא האינטימיות.
אתה מניח על השולחן חלק מהעולם הפנימי שלך ואומר:
״זה עבר לי בראש.״
לא דרישה.
לא אולטימטום.
לא מצגת עם תקציב ולוח זמנים לביצוע.
רק אמת קטנה.
ואם התקשורת באמת בריאה, אולי הצד השני יקשיב.
אולי יצחק.
אולי יסתקרן.
אולי יגיד שזה ממש לא מתאים לו.
ואולי תקבל נעל בראש.
אבל היי, לפחות הייתה תקשורת.
רק חשוב לא להשתמש במשפט ״זו הייתה רק מחשבה״ כדי לברוח מאחריות על מעשים.
כאן עובר הגבול.
מחשבה אינה מעשה.
אבל מעשה הוא בהחלט מעשה.
מילים שאמרנו פוגעות.
הבטחות שהפרנו נשברות.
גבולות שחצינו נחצים גם אם הכול התחיל בפנטזיה תמימה.
אני מכיר היטב את הנטייה של אדם להסביר לעצמו שהכוונות שלו היו טובות ולכן התוצאה לא אמורה לכאוב לאחרים.
למדתי בדרך הקשה שזה לא עובד כך.
אם דרכתי למישהו על הרגל, העובדה שלא תכננתי לדרוך לא מעלימה את הכאב.
אבל גם הכיוון ההפוך לא נכון.
אם רק דמיינתי שאני דורך, הרגל של אף אחד עדיין לא נשברה.
אנחנו חייבים לדעת להבדיל בין השניים.
בלי ההבדלה הזאת אנחנו חיים באחת משתי קצוות גרועות.
או שאנחנו פוטרים את עצמנו מאחריות על מעשים כי ״לא התכוונו״.
או שאנחנו מענישים את עצמנו על מחשבות כאילו כבר ביצענו אותן.
בשני המקרים אנחנו מפספסים את האמת.
האמת היא שיש לנו עולם פנימי פראי, ויש לנו אחריות אמיתית על הדרך שבה אנחנו פועלים בעולם החיצוני.
בין השניים יש מרחק עצום.
ובתוך המרחק הזה נמצאת הבחירה.
שם נמצאת האנושיות שלנו.
לא בכך שאנחנו נקיים מדחפים, מפחדים ומפנטזיות.
אלא בכך שאנחנו מסוגלים להתבונן בהם ולא להיות מופעלים אוטומטית על ידם.
אנחנו יכולים לעצור.
לנשום.
לבדוק.
להבין מה נכון.
מה מוסרי.
מה מתאים לערכים שלנו.
ומה היה רעיון גרוע של המוח בשעה שבה גם להזמין שולחן לסוף השבוע מרגיש כמו החלטה גיאופוליטית.
הייסורים אינם הופכים אותנו למוסריים יותר.
זו עוד טעות שאנחנו אוהבים לעשות.
אנחנו חושבים שאם הרגשנו אשמה מספיק זמן, שילמנו מס על המחשבה.
כאילו יש קופה קטנה בשמיים.
חשבת משהו לא יפה?
שלושה לילות בלי שינה.
פנטזת על משהו אסור?
שבוע של חרדה.
רצית לברוח מהילדים לשעה?
עשרים מלקות של ״אני אבא גרוע״ לפני השינה.
אחרי ששילמנו, אנחנו מרגישים שוב אנשים טובים.
אבל ייסורים אינם תיקון.
הם רק סבל.
לפעמים הם אפילו דרך מתוחכמת להישאר עסוקים בעצמנו במקום לעשות משהו מועיל.
אם פגעתי, אני צריך להתנצל.
אם חציתי גבול, אני צריך לקחת אחריות.
אם גיליתי צורך עמוק, אני צריך לדבר עליו.
אם הבנתי שמשהו בחיים שלי לא נכון, אני צריך לשנות אותו.
אבל אם רק חלפה בי מחשבה, אני לא חייב להצליף בעצמי עד שהיא תצא.
היא לא תצא בגלל המכות.
היא רק תלמד להגיע בלילה.
הייסורים גם עושים עוד דבר אכזרי.
הם מייצרים בעיה עתידית שלא קיימת, ואז נותנים לה להרוס את ההווה שכן קיים.
חשבתי שאולי יום אחד אעזוב.
עוד לא עזבתי.
אולי בכלל לא אעזוב.
אבל עכשיו אני כבר יושב ליד האדם שאני אוהב ומתנהג כאילו הקשר נגמר.
חשבתי שאולי אכשל.
עוד לא נכשלתי.
אולי אצליח.
אבל אני כבר מתהלך עם הגוף הכבד של אדם שהפסיד.
פחדתי שהילדים ייפגעו מהגבול שהצבתי.
הם בינתיים שכחו מהברד ורבו על שלט הטלוויזיה.
אבל אני עדיין מנהל בראש דיון חירום על הטראומה שיצרתי להם.
המוח אוהב לקחת אפשרות, להלביש אותה במדים, לתת לה סמכות ולהציג אותה כעובדה.
אולי הופך לבטח.
ייתכן הופך לקרוב לוודאי.
פחד הופך לנבואה.
ואנחנו מקריבים את היום על מזבח מחר שמעולם לא הגיע.
איזה בזבוז.
ההווה הוא הדבר היחיד שבאמת נמצא בידיים שלנו, ואנחנו מוסרים אותו שוב ושוב למחשבות על עתיד שאין לנו שום ראיה שיתרחש.
זה כמו לשלם קנס על עבירת תנועה שאולי נעשה בעוד שלוש שנים, בכביש שעוד לא נסלל, ברכב שאנחנו בכלל לא בטוחים שנקנה.
ואז להתלונן שאין לנו כסף לקפה היום.
אז מה עושים עם מחשבה שמכאיבה לנו?
אולי קודם כול מפסיקים להיבהל מעצם הגעתה.
לא סוגרים את התריסים.
לא מתקשרים מיד למשטרה.
לא בונים סביבה זהות שלמה.
מסתכלים עליה.
נותנים לה שם.
פחד.
פנטזיה.
כעס.
קנאה.
עייפות.
רצון.
זיכרון.
ואז שואלים שאלה פשוטה
האם זו הוראה, או רק מידע?
רוב המחשבות הן מידע.
לפעמים מידע חשוב.
לפעמים ספאם.
לא כל הודעה שמגיעה לתיבת הדואר דורשת תשובה.
ובטח שלא כל הודעה דורשת שנעביר את הכסף לנסיך מניגריה.
אפשר לתת למחשבה לעבור.
אפשר לצחוק ממנה.
אפשר להיות עצובים בגללה.
אפשר לכתוב אותה.
אפשר לשתף אדם שאנחנו סומכים עליו.
אפשר לומר לבת הזוג:
״עבר בי משהו ואני לא יודע מה הוא אומר, אם בכלל.״
אפשר לומר לחבר:
״אני מפחד מהמחשבות שלי.״
ואפשר לשמוע ממנו בחזרה:
״למה אתה מתייסר מהמחשבות שלך?״
לפעמים שאלה אחת טובה עושה יותר מעשר תשובות חכמות.
כי מאז שמורן שאל אותי את זה, המחשבות לא נעלמו.
לא יצאתי מהאימון מואר, מרחף עשרה סנטימטרים מעל האדמה, כשמאחוריי מוזיקה טיבטית ויונה לבנה נוחתת לי על הכתף.
אני עדיין אני.
המוח שלי עדיין עובד שעות נוספות בלי שביקשתי.
הוא עדיין מייצר תרחישים.
עדיין בודק דלתות מילוט.
עדיין מציג לי לפעמים מחשבות שאין לי שום כוונה להזמין לארוחת שישי.
אבל משהו השתנה.
אני כבר פחות ממהר לעצור כל אחת מהן לבדיקה ביטחונית.
אני פחות שואל:
״מה המחשבה הזאת אומרת עליי?״
ויותר שואל
״מה אני בוחר לעשות איתה?״
זו שאלה שונה לגמרי.
הראשונה הופכת אותי לנאשם.
השנייה מחזירה לי את ההגה.
אני לא המחשבה הכי גרועה שלי.
אני לא הפנטזיה הכי מביכה שלי.
אני לא הפחד הכי גדול שלי.
אני גם לא כל המשפטים שאמרתי לעצמי בשלוש לפנות בוקר, בשעות שבהן המוח הוא תסריטאי גרוע עם תקציב בלתי מוגבל לסרטי אסון.
אני האדם שבוחר בבוקר.
בוחר לקום.
בוחר להישאר.
בוחר לאהוב.
בוחר להציב גבול.
בוחר להתנצל כשצריך.
בוחר לא לממש כל דחף.
בוחר כן להקשיב למה שראוי להקשבה.
בוחר לתת למחשבות להיות חופשיות, בלי לתת להן לנהל את המדינה.
כי גם דמוקרטיה צריכה ממשלה.
והממשלה אצלי אמנם נופלת מדי ערב כשגפן נכנס למיטה לרוחב ולני מודיעה שהחזה שלי הוא רכושה הפרטי, אבל לפחות בתוך הראש אני מתחיל לבנות קואליציה יציבה.
בערב חזרתי הביתה.
לני ביקשה משהו.
אמרתי לא.
היא התעצבנה.
גפן הצטרף למחאה, למרות שלא היה לו מושג על מה הדיון, כי בכל זאת אופוזיציה צריכה קולות.
לרגע קפצה לי המחשבה המוכרת:
אולי אני אבא לא טוב.
היא הגיעה כמו תמיד.
בלי לדפוק.
בלי לחלוץ נעליים.
בטוחה שיש לה כבר חדר בבית.
הסתכלתי עליה.
לא גירשתי אותה.
לא התווכחתי איתה.
לא ביקשתי ממנה להוכיח את הטענה.
רק שאלתי אותה את השאלה שמורן שאל אותי בבוקר:
למה אני מתייסר ממך?
לא הייתה לה תשובה.
מחשבות, גיליתי, נשמעות נורא משכנעות כשהן נואמות.
הרבה פחות כשהן צריכות לענות לשאלות.
כעבור שתי דקות לני כבר צחקה.
גפן ביקש אוכל.
כמובן שהוא ביקש אוכל.
יש דברים שגם אלפיים שנות טיפול פסיכולוגי לא ישנו.
הכנתי להם ארוחת ערב.
התיישבתי לידם.
הסתכלתי על שני הילדים שלי אוכלים, מדברים זה על זה באותו זמן ומתווכחים למי יש יותר מלפפון בצלחת.
והבנתי שהחיים עצמם נמצאים כאן.
לא בתרחיש שהיה לי בראש.
לא בפחד ממה שאולי יקרה.
לא בכתב האישום שכתבתי נגד עצמי.
כאן.
בשולחן.
בצלחות.
בקולות שלהם.
בבחירה שלי להיות נוכח.
אולי חופש אמיתי אינו היכולת לחשוב רק מחשבות יפות.
אולי חופש אמיתי הוא היכולת לתת גם למחשבה מכוערת לעבור בראש, בלי להשתחוות לה ובלי להילחם בה עד זוב דם.
להבין שהיא אורחת.
לפעמים אורחת רצויה.
לפעמים מטרידה.
לפעמים מעניינת.
לפעמים שיכורה לגמרי ולא ברור מי הזמין אותה.
אבל אורחת.
לא בעלת הבית.
בעל הבית הוא זה שמחליט מי נשאר, למי מקשיבים, ועל פי אילו ערכים חיים כשהדלת נפתחת אל העולם.
אז כן.
יש לי מחשבות.
יש לי פנטזיות.
יש לי פחדים.
יש בי צדדים מוסריים יותר ופחות, נדיבים יותר ופחות, אמיצים יותר ופחות.
אני לא אדם טהור.
אני אדם.
וזה אומר שהראש שלי לא תמיד יהיה מקום מסודר, נקי ומואר.
לפעמים תהיה בו סערה.
לפעמים יהיה בו חושך.
לפעמים פיל ורוד בתחתונים ירקוד באמצע הסלון בלי שמישהו ביקש ממנו.
אבל אני לא חייב להפוך כל סערה למסלול הפלגה.
אני לא חייב להפוך כל חושך לבית.
ואני בטח לא חייב להצטרף לפיל.
אני יכול להרגיש.
לחשוב.
לפנטז.
לפחד.
להקשיב.
לשחרר.
ואז לבחור.
בסוף, לא המחשבות שלנו מספרות מי אנחנו.
הבחירות שלנו מספרות.
הדרך שבה אהבנו.
הגבולות שלא חצינו.
האחריות שלקחנו כשכן חצינו.
היד שהושטנו.
המילה שאמרנו.
והרגע שבו יכולנו לפעול מתוך פחד, כעס או דחף, ועצרנו.
לא מפני שהמחשבה לא הייתה שם.
אלא מפני שאנחנו היינו שם יותר.
אז בפעם הבאה שתעלה לכם לראש מחשבה שתגרום לכם להיבהל מעצמכם, אל תמהרו להעמיד את עצמכם לדין.
שאלו אותה מה היא רוצה.
בדקו אם יש בה אמת שכדאי לשמוע.
ואם אין, תנו לה להמשיך בדרכה.
בלי מאסר.
בלי קנס.
בלי שלושה לילות של חקירה עצמית מול התקרה.
כי החיים קצרים מדי בשביל להיענש על עבירות שלא ביצענו.
וההווה יקר מדי בשביל לתת לעתיד דמיוני לקחת אותו כבן ערובה.
המחשבה היא רק מחשבה.
אתם עדיין אלה שבוחרים.
שלכם,
עומרי עמוס שלום
נ.ב.
אם היו מכניסים אנשים לכלא על מחשבות, הייתי מקבל שלושה מאסרי עולם.
ושניים מהם רק על מה שחשבתי לעשות לאדם האחרון שאמר לי: ״אחי, הכול בראש״.
