הסוס מוסטנג אנוכי?

אל תנסי לביית מוסטנג

לקח לי 43 שנה להבין שאני סוס.

כן כן, סוס.

ואם כבר סוס אז לא איזה פוני חמוד כזה שילדים בני שש מצטלמים עליו בקניון, לא סוס ערבי אצילי שעומד זקוף ומחכה שמישהו יניח עליו אוכף, אפילו לא הסוס הזה של הכרכרות בווינה שהולך במסלול מסודר, עוצר ברמזור ובטח מקבל בסוף היום גזר וטפיחה על הישבן.

אני מוסטנג.

סוס פרא.

ואני כותב את זה ובאמת מבקש מכם לא לקרוא את המשפט הזה כאילו הרגע הנחתי כתר על הראש והכרזתי שאני איזה זכר אלפא בלתי ניתן להשגה, כי האמת היא הפוכה לגמרי.

זו לא מחמאה!

לפחות לא תמיד…

לפעמים זו אפילו קללה.

לקח לי שנים להבין את זה, ובעיקר כמה לבבות שבורים בדרך.

ואני מתכוון ללבבות של נשים טובות, נשים שבאמת רצו לעשות לי טוב.

נשים שלא הגיעו לחיים שלי כדי להרוס אותי, לנצל אותי או לפגוע בי. להפך.

הן הגיעו לאהוב אותי.

ואיכשהו, פעם אחר פעם, הן יצאו מצולקות.

לא בגלל שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: "יאללה עומרי, בוא נראה למי אפשר לדפוק היום את החיים".

אני לא מפלצת.

אני גם לא יושב במערה בלילה, מלטף חתול לבן וצוחק צחוק מרושע בזמן שאני מתכנן את שברון הלב הבא.

לפחות החתול היה עוזב אותי אחרי שבוע…

אבל התוצאה בסוף הייתה אותה תוצאה.

מישהי נכנסה לחיים שלי, ראתה בי משהו, התאהבה, האמינה, ניסתה להתקרב, ניסתה לתת לי בית, שקט, יציבות, אהבה, ואני בשלב מסוים התחלתי לבעוט בדלת של האורווה.

ואז הבנתי משהו.

אולי כל השנים, הנשים שהיו איתי עשו את אותה טעות.

הן הסתכלו על סוס מוסטנג וחשבו:

"לי? הוא ייתן לרכוב עליו."

"לי? הוא ייתן לאלף אותו."

"איתי הוא יירגע."

"איתי הוא סוף סוף ירצה בית."

"כולן לא הצליחו כי הן פשוט לא ידעו איך… אבל אני אדע."

ופה מתחילה הטרגדיה.

כי יש משהו מאוד מפתה בסוס פרא.

הוא יפה כשהוא רץ.

יש בו כוח.

יש בו משהו לא צפוי.

הוא לא הולך בטור.

הוא לא מבקש רשות.

הוא רץ לאן שבא לו, מתי שבא לו, וכשאת מסתכלת עליו מרחוק, זה נראה פאקינג מדהים.

אבל יש הבדל עצום בין להתאהב במוסטנג שרץ בשדה, לבין להכניס אותו לחצר האחורית שלך ולצפות שמיום ראשון בשמונה בבוקר הוא יעמוד יפה ליד השער.

ופה כנראה נכשלתי שוב ושוב.

גם אני הבטחתי.

גם אני רציתי להאמין שהפעם זה יהיה אחרת.

שלא תטעו, גם מוסטנג רוצה אהבה.

גם הוא רוצה שמישהו יחכה לו.

גם הוא רוצה להניח לפעמים את הראש ולהרגיש בטוח.

גם האדם הכי חופשי בעולם רוצה מדי פעם בית.

הבעיה היא שאצלי, כנראה, ברגע שהבית מתחיל להרגיש כמו גדר, משהו בראש מתחיל לצרוח.

תברח.

אני אלוף העולם בבריחות.

פעם ברחתי מכאב.

פעם מאחריות.

פעם מהפחד להיכשל.

פעם מהפחד להצליח.

ופעמים רבות ברחתי דווקא ממקומות שהיה לי בהם טוב.

נשמע מטומטם?

גם לי.

תאמינו לי, ביליתי מספיק שעות בלבהות בתקרה ולשאול את עצמי:

"עומרי, מה לעזאזל לא בסדר איתך?"

למה דווקא כשמישהי אוהבת אותך באמת אתה מתחיל לחפש את הדלת?

למה כשיש שקט אתה מתחיל לייצר רעש?

למה כשנותנים לך מרחב אתה רוצה עוד מרחב?

ולמה לעזאזל אתה מתגעגע לשקט ברגע שאיבדת אותו?

אם הייתי מקבל שקל על כל פעם ששאלתי את עצמי את השאלות האלה, כנראה הייתי כותב עכשיו את הטור מהיאכטה שלי במונקו.

והתשובה?

אין לי אחת כזו.

הלוואי שהייתה.

אולי זה הילד שבי?

אולי אלו הטראומות?

אולי אלו המשברים שעברתי?

אולי העובדה שהחיים לימדו אותי בכוח שכל דבר יכול להיעלם ברגע?

משפחה.

אהבה.

כסף.

עסק.

חלומות.

אנשים.

החיים נתנו לי כמה סטירות שהעיפו לי את השיניים המטאפוריות מהפה, ואולי איפשהו בדרך המוח שלי למד שאם שום דבר לא בטוח, אל תיתן לעצמך להיות תלוי בשום דבר.

ואל תיתנו למשפט הזה להישמע לכם עמוק ורומנטי מדי.

זו חרא של דרך לחיות לפעמים.

כי עצמאות מוחלטת יכולה להיות כוח אדיר, אבל היא יכולה להפוך גם לכלא.

יש אנשים שבונים סביבם חומות כדי שאף אחד לא יפגע בהם, ואז יום אחד הם מגלים שהחומות באמת עשו עבודה מצוינת.

אף אחד לא הצליח להיכנס.

רק שגם הם, כבר לא מצליחים לצאת.

ואולי זה הסיפור שלי?

מצד אחד, אני אוהב את מי שנהייתי.

אני אוהב את החופש שלי.

אני אוהב את זה שאני קם בבוקר ומחליט איך יראה היום שלי.

אני אוהב את הרעב שלי לחיים.

אני אוהב לרוץ, להתאמן, לעבוד, ליצור, לטייל, להשתגע, להתאהב ברעיונות ולרוץ איתם כמו מטורף.

אני אוהב את העובדה שאחרי כל מה שעברתי אני עדיין עומד.

יותר מזה…

אני רץ!

אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם משובל האבק שהמוסטנג משאיר מאחוריו.

ובאבק הזה, היו לרוב נשים.

נשים שרק רצו שאעצור.

לא כדי לכלוא אותי.

כדי לחבק אותי!

וזו אולי אחת התובנות הכי כואבות שהגעתי אליהן.

לא כל מי שמנסה לקרקע אותך מנסה לקצץ לך את הכנפיים.

לפעמים היא פשוט רוצה לדעת שגם מחר בבוקר תהיה שם.

לא כל מי שמבקשת ממך יציבות רוצה לשלוט בך.

לפעמים היא פשוט רוצה להרגיש בטוחה.

לא כל אישה ששואלת לאן הקשר הזה הולך מנסה לשים לך רסן.

לפעמים היא פשוט מנסה להבין אם היא רצה לצדך או שאתה עוד רגע דוהר ומשאיר אותה מאחור.

ואני?

יותר מדי פעמים פירשתי אהבה כאיום על החופש שלי.

וזה משהו שאני צריך לקחת עליו אחריות.

כי קל מאוד לומר:

"כזה אני."

זה המשפט הכי נוח בעולם.

בוגד? כזה אני.

בורח? כזה אני.

מפחד? כזה אני.

פוגע? כזה אני.

לא מסוגל להתחייב? נו מה אתם רוצים ממני, אני מוסטנג.

איזה יופי.

שמישהו יביא לי גם כובע קאובוי ונגמור עם הסיפור.

אבל החיים קצת יותר מורכבים מזה.

להכיר במי שאתה לא, אומר שאתה מקבל פטור מהנזק שאתה גורם לאחרים.

וזה אולי ההבדל בין עומרי של פעם לעומרי שיושב וכותב את הטור הזה.

אני לא מתנצל על הצורך שלי בחופש.

אבל אני כן מצטער על כל פעם שבה החופש שלי עלה למישהי אחרת בדמעות.

אני לא מתנצל על האישיות שלי.

אבל אני כן לוקח אחריות על המקומות שבהם פחדים שלי הפכו לפצעים של מישהי אחרת.

אני לא יכול להבטיח שאהפוך פתאום לסוס מבוית.

האמת?

אני אפילו לא בטוח שאני רוצה.

אבל אני כן יכול להפסיק לתת לנשים לחשוב שאני משהו שאני לא.

וזו מבחינתי התובנה הגדולה.

אולי הפתרון הוא בכלל לא לביית את המוסטנג.

אולי הפתרון הוא להפסיק להבטיח שהוא יהפוך לפוני.

כי רוב הנשים, ובצדק גמור, בכלל לא צריכות מוסטנג.

הן אולי נמשכות אליו בהתחלה.

מי לא אוהב קצת פרא?

הוא מסקרן.

מרגש.

סקסי.

לא צפוי.

את מעלה עליו תמונה לאינסטגרם וכל החברות שלך כותבות "אמאלהההה".

אבל אחרי חודשיים את מגלה שיש יתרון עצום גם לסוס שיודע איפה האורווה.

יש משהו מאוד "אנדרייטד" בגבר יציב.

בגבר שנמצא שם.

בגבר שאומר משהו ועומד בו.

בגבר שלא צריך כל הזמן לרדוף אחרי הפסגה הבאה כדי להרגיש חי.

הרבה נשים לא צריכות מוסטנג.

הן צריכות סוס ערבי אצילי.

חזק.

יפה.

גאה.

אבל יציב.

ואולי חלקן בכלל צריכות פוני.

ואל תזלזלו בפוני!

פוני לפחות לא ייעלם לכן באמצע הלילה כי "הוא צריך למצוא את עצמו".

תנו לו תפוח והוא שלכם.

יש משהו נורא אנושי בפנטזיה הזו לשנות מישהו.

"אני אהיה האישה שבשבילה הוא ישתנה."

"אני אצליח להגיע למקומות שאף אחת לפניי לא הצליחה."

"אני אגרום לו להבין שאהבה אמיתית שווה יותר מהחופש שלו."

וזו פנטזיה יפה.

באמת.

רק שלפעמים היא נגמרת במפח נפש עצום.

כי את מתאהבת לא רק באדם שנמצא מולך, אלא גם בגרסה העתידית שלו שבנית בראש.

ואז כשהוא נשאר בדיוק אותו אדם שפגשת , את כועסת עליו שהוא לא הפך לדמות שכתבת עבורו בתסריט.

ואני הייתי שם.

יותר מפעם אחת.

אני חושב שנשים מסוימות ראו בי פרויקט.

לא בכוונה רעה.

מתוך אהבה.

הן ראו אדם עם שדים ואמרו לעצמן שהאהבה שלהן תגרש אותם.

הן ראו אדם שבור במקומות מסוימים ואמרו לעצמן שהן ידביקו את החלקים.

הן ראו אדם שרץ ואמרו לעצמן שאם הן יתנו לו בית מספיק טוב, הוא ירצה סוף סוף לעצור.

אבל אף אחד לא יכול להציל אדם מעצמו.

ולמען האמת, זו גם לא העבודה שלהן.

זו העבודה שלי.

אישה לא אמורה להיות הפסיכולוגית שלי.

היא לא אמורה להיות מרכז השיקום שלי.

היא לא אמורה לקבל ממני את כל החרא שבעולם רק בגלל שמתחתיו מסתתר "גבר טוב עם לב טוב".

גם גבר עם לב טוב יכול לשבור לבבות.

גם אדם שלא מתכוון לפגוע יכול לפגוע מאוד.

כוונה טובה לא מוחקת תוצאה רעה.

ואת המשפט הזה כאב לי ללמוד.

כי במשך שנים הסתכלתי בעיקר על הכוונות שלי.

ידעתי שאני לא אדם רע ולכן לא הבנתי עד הסוף איך אנשים שאני אוהב נפגעים ממני.

אבל כשמישהו דורך לך על הרגל בטעות, העובדה שהוא לא התכוון לא הופכת את הרגל שלך לפחות כואבת.

אז היום אני מסתכל אחורה על הנשים שעברו בחיי ולא חושב:

"איזה מסכנות, הן ניסו לביית אותי ולא הצליחו."

ממש לא.

אני חושב:

הן אהבו אותי בדרך שהן ידעו.

ואני אהבתי אותן בדרך שאני ידעתי.

ולפעמים שתי הדרכים האלה פשוט לא ידעו לחיות יחד.

חלקן רצו ממני משהו שלא ידעתי לתת.

וחלקן קיבלו ממני הבטחות שלא הייתי צריך לתת.

על זה אני לוקח אחריות.

אני לא יודע איך יראה הפרק הבא בחיי.

יכול להיות שיום אחד אפגוש מישהי שלא תרצה לביית אותי בכלל.

אחת שלא תעמוד עם חבל בקצה השדה ותקרא לי לחזור.

אולי היא פשוט תרוץ לידי.

וכשארוץ מהר היא לא תנסה לעצור אותי, אבל גם לא תאבד את עצמה בניסיון להשיג אותי.

וכשהיא תרצה לעצור , היא תעצור.

ואז הבחירה תהיה שלי.

להמשיך לרוץ לבד או להסתובב ולחזור אליה.

אולי זאת האהבה שאני מסוגל לה.

לא כלוב.

לא רסן.

לא בעלות.

שני אנשים חופשיים שבוחרים זה בזה שוב ושוב.

אבל יש פה תנאי אחד.

גם אני אצטרך ללמוד להסתובב.

גם אני אצטרך להבין שחופש אמיתי הוא לא לברוח מכל דבר שמפחיד אותך.

לפעמים חופש אמיתי הוא דווקא להיות מסוגל להישאר כשכל תא בגוף שלך אומר לברוח.

ופה העבודה שלי עדיין לא הסתיימה.

רחוק מזה.

אני בן 43 ואני מגלה על עצמי דברים שהייתי בטוח שכבר הבנתי בגיל 30.

ככל שאני מתבגר אני מבין כמה מעט ידעתי.

על זוגיות.

על נשים.

על עצמי.

על אהבה.

חשבתי פעם שהכוח שלי הוא בזה שאף אחד לא יכול להחזיק אותי.

היום אני כבר לא בטוח.

אולי כוח אמיתי הוא לדעת שמישהו יכול להחזיק לך את היד, ואתה לא חייב להשתחרר ממנה.

אני עדיין מוסטנג.

כנראה שתמיד אהיה.

אני עדיין צריך מרחבים.

אני עדיין צריך חופש.

אני עדיין צריך לרוץ.

ועדיין, בכל פעם שאני מרגיש שמניחים עלי רסן, משהו בי מתחיל לבעוט.

אבל היום לפחות אני יודע להסתכל על זה.

לדבר על זה.

להודות בזה.

ובעיקר לא להפוך את זה לתכונה הירואית.

כי להיות סוס פרא נשמע נפלא בסרטים.

במציאות לפעמים זה אומר שאתה רץ מהר מאוד, בנוף מדהים, כשהרוח פוגעת לך בפנים,  אבל כשאתה מסתובב לרגע אתה מגלה שאין אף אחד לידך.

ולבד יש חופש עצום.

אבל לבד הוא עדיין לבד.

אז לא, אני לא מבקש מאף אחת לבוא ולביית אותי.

ואני גם לא מבטיח לאף אחת שאני פתאום אתעורר מחר בבוקר ואהפוך לסוס שעשועים שמסתובב במעגל לפי שריקה.

אני רק מבטיח לעצמי דבר אחד:

בפעם הבאה שמישהי תאהב אותי, אני לא אתן לה להתאהב בהבטחה של מי שאני אולי אהיה.

אני אראה לה בדיוק מי אני.

את הדברים היפים.

את הדברים המכוערים.

את האור.

את החושך.

את החופש.

את הפחדים.

את האדם שרוצה שיאהבו אותו ואת אותו אדם שמדי פעם נבהל כשאוהבים אותו יותר מדי.

ואז היא תוכל לבחור.

באמת לבחור.

לא אם היא מסוגלת לביית אותי.

אלא אם היא בכלל רוצה לרוץ לצד מוסטנג.

ואם התשובה תהיה לא?

זה בסדר.

באמת.

כי לא כל אישה צריכה מוסטנג.

ולא כל מוסטנג צריך שמישהי תנסה להפוך אותו למשהו אחר.

לפעמים אהבה אמיתית מתחילה דווקא ברגע שבו שני אנשים מפסיקים לנסות לשנות אחד את השני ומתחילים לשאול שאלה הרבה יותר קשה:

האם אנחנו מסוגלים לאהוב את האדם שעומד מולנו בדיוק כפי שהוא, ולא כפי שאנחנו מדמיינים שהוא יהיה יום אחד?

ואם התשובה היא לא, צריך לדעת לשחרר.

לפני שהפנטזיה הופכת לכאב.

לפני שהאהבה הופכת למלחמה.

ולפני שעוד לב טוב נשבר רק בגלל שסוס פרא אחד הבטיח לרגע שהוא מוכן לחיות בתוך הגדר.

שלכן,

עומרי עמוס שלום

נ.ב

אם בכל זאת החלטת שאת רוצה מוסטנג , אל תגידי שלא הזהרתי אותך.

ותביאי גזר.

בכל זאת, סוס.

.