האיש שהציל אותי מעצמי

אבא שלי חוגג היום יום הולדת.

הוא בן שבעים וארבע.

אני כותב את המספר הזה ולא אוהב איך שהוא נראה על המסך.

שבעים וארבע.

זה גיל שמזמין אנשים לומר משפטים כמו ״בגילך כבר כדאי שתנוח קצת״, ״אל תאמץ את עצמך״ ו״תן לצעירים לעשות את הנסיעות״.

מי שאומר את זה לא מכיר את אבא שלי.

אבא שלי מסוגל לנסוע מתל אביב לנהריה פעמיים בשבוע בשביל להיות עם לני וגפן, ואז לענות לטלפון שלי כאילו הוא יושב בבית ומחפש משהו להעביר איתו את הזמן.

״אבא, אתה יכול לבוא ביום שלישי? אני עובד ואני צריך שתהיה עם הילדים.״

יש אנשים שהיו עונים: ״תן לי לבדוק״.

אבא שלי עונה: ״את כל העולם אביא לך, בן שלי.״

ואני יודע שאם אגיד לו שהעולם קצת גדול ושבינתיים מספיק שיביא את עצמו, הוא כבר יהיה בדרך.

זה האיש.

סבא יוסי.

עמוד התווך של המשפחה שלנו.

האדם שאם צריך אותו, לא שואלים אם הוא פנוי. רק בודקים כמה זמן ייקח לו להגיע.

היום אני רוצה לעצור ולספר עליו. לא כי הוא עושה משהו יוצא דופן דווקא ביום ההולדת שלו, אלא כי הוא עושה דברים יוצאי דופן בכל שאר הימים, בשקט כזה שקל מדי להתרגל אליו.

ואני מפחד להתרגל.

מפחד שהנסיעות שלו ייראו לי מובנות מאליהן. שהיד שתמיד מושטת אליי תיראה כאילו היא פשוט חלק מהריהוט של החיים שלי. שאגיד ״תודה, אבא״ בדרך החוצה, כשמה שאני באמת מתכוון לומר גדול בהרבה.

אז היום אני נשאר רגע.

אבא שלי, כמה חיים יש בינינו.

אני יכול להתחיל בילדות. בשבתות שבהן שיחקתי כדורגל בהפועל חיפה, ואתה היית בא איתי למשחקים.

בתור ילד אתה עסוק מאוד בעצמך. במשחק, בהרכב, בשאלה אם המאמן ייתן לך לפתוח, ואם הכדור האחרון שבעטת היה נכנס לשער אילו היית נותן לו עוד קצת זווית. אתה חושב שמרכז העולם נמצא בתוך המגרש.

היום, כשאני מסתכל אחורה, אני רואה גם את היציע.

רואה אותך שם, פעם אחר פעם. מגיע, צופה, צועק, מעודד. לא מוותר על משחק.

אני לא זוכר את התוצאה של כל שבת. אני בטוח שהיו שבתות שבהן שיחקתי מצוין, והיו כאלה שעדיף היה למחוק מהארכיון לפני שמישהו מהילדים ימצא אותן. אבל אני זוכר שידעתי איפה לחפש אותך.

ילד על מגרש כדורגל מחפש לפעמים את אבא שלו עוד לפני שהוא מחפש את הכדור.

מבט אחד ליציע. לוודא שהוא שם.

אתה היית שם.

גם אם לא נגעתי מספיק בכדור. גם אם פספסתי. גם אם התאכזבתי מעצמי. הקול שלך הגיע אליי מהיציע, ואני ידעתי שיש לפחות אדם אחד שבשבילו המשחק הזה חשוב כמעט כמו שהוא חשוב לי.

אולי אפילו יותר. בכל זאת, אני הייתי צריך לרוץ רק על הדשא. אתה היית צריך לשרוד את כל מה שאבות צועקים ביציע ואת העובדה שלשופט, משום מה, תמיד היו תוכניות אחרות משלך.

כשהייתי ילד, חשבתי שזה מה שאבות עושים. באים למשחקים.

היום אני אבא. היום אני יודע שלכל שבת כזאת יש מחיר קטן שהילד לא רואה. יש דברים שהיית יכול לעשות במקום. יש עייפות. יש סידורים. יש שבוע עבודה שממנו רצית לנוח. ובכל זאת הגעת.

לא מפני שמישהו העניק לך פרס על נוכחות ביציע.

מפני שזה היה חשוב לי.

אתה ואמא גם דאגתם שלא יחסר לנו דבר. אני יודע היום שהיו פעמים שבהן לא היה לכם מאיפה לתת עוד, ובכל זאת מצאתם דרך.

כילד, אתה רואה את מה שיש בבית. את הארוחה, את הבגדים, את ההסעה, את העזרה. אתה לא רואה את החשבון שמאחורי הדברים. אתה לא שומע את כל השיחות שההורים מנהלים אחרי שאתה הולך לישון. אתה לא יודע על מה הם ויתרו כדי שלך יהיה.

כשהפכתי לאבא, התחלתי להבין.

יש אהבה שמתבטאת בחיבוק, ויש אהבה שמתבטאת בכך שמישהו דואג לדברים שאתה אפילו לא יודע שחסרים לך. שתיהן היו אצלנו בבית.

אני לא רוצה לעשות מכם קדושים. אתה יודע שאני אלרגי לסיפורים משפחתיים שבהם כולם חייכו תמיד, אף אחד לא התעצבן, והאור בסלון נראה כאילו מישהו שכר צלם לפרסומת לחברת ביטוח.

אנחנו משפחה אמיתית.

יש לנו חילוקי דעות. יש לנו רגעים של עצבים. אני יכול להיות עקשן. גם אתה, אם כי אני מניח שבשלב הזה אתה כבר מכין תגובה ארוכה לטענה הזאת.

אבל מתחת לכל הוויכוחים, תמיד היה דבר אחד יציב: ידעתי שאתה ואמא בצד שלי.

גם כשלא הסכמתם איתי.

גם כשעשיתי טעויות.

גם כשלא הייתי הבן שהיה קל לעמוד לידו.

ובשנים מסוימות, לעמוד לידי היה קשה מאוד.

אני זוכר את השיחה מבית החולים.

יש רגעים בחיים שהזיכרון שומר בלי שביקשת ממנו. הוא שומר את הקול שלך, את התחושה ביד שמחזיקה את הטלפון, את האוויר בחדר. אחר כך עוברות שנים, ומשפט אחד מחזיר אותך לשם בשנייה.

בשיא תקופת הקורונה עברנו לידה שקטה.

אני עדיין מתקשה לכתוב את שתי המילים האלה.

״לידה״ היא מילה שאמורה להביא חיים. ״שקטה״ היא המילה הכי אכזרית שאפשר להצמיד לה.

חייגתי אליכם מבית החולים וסיפרתי.

בחוץ היה סגר. לא הורשו להתרחק יותר ממאה מטר מהבית. העולם כולו התנהל אז לפי איסורים, אישורים ומרחקים. כל דבר פשוט הפך למסובך, וגם בימים רגילים לא תמיד יודעים מה לומר להורים כשמספרים להם דבר כזה.

אתה לא התעכבת על השאלה מה לומר.

לקחת את אמא ועליתם לרכב.

אני חושב על הנסיעה הזאת הרבה. על שני אנשים ששומעים את הבן שלהם מעבר לקו ומבינים שהוא נמצא במקום שאי אפשר להשאיר אותו בו לבד. אין לי דרך לדעת על מה דיברתם באוטו. אולי כמעט לא דיברתם. אני יודע שהגעתם.

הייתם היחידים שבאו להיות איתנו.

היו כל כך הרבה דברים שלא יכולת לתקן באותו יום. אף אבא לא יכול היה.

אני מניח שזה אחד הדברים האיומים בלהיות הורה לילד שכבר גדל: אתה שומע את הכאב שלו, אתה רוצה לקחת אותו ממנו, ואתה מבין שאין לך דרך. הידיים שפעם יכלו להרים אותו אחרי נפילה כבר לא יכולות להחזיר לו את מה שאבד.

אבל הידיים שלך עדיין יכלו לחבק.

וכשהמילים שלי הפכו לדמעות שחנקו לי את הגרון, חיבקת אותי בשקט.

אני מנסה להיזכר אם אמרת משהו באותו רגע, ולא בטוח. אולי כי הזיכרון שמר את החיבוק לפני ששמר את המילים. אולי כי באמת לא היה משפט בעולם שהיה יכול לעזור יותר.

עמדת שם עם אמא. ראיתם אותנו. נשארתם.

אבא, אני רוצה שתדע שזה לא נמחק ממני.

אחר כך הגיעו הגירושים.

עוד תקופה שבה הייתי צריך להסביר לעולם שאני מתפקד, בזמן שבתוכי דברים נפלו אחד על השני ולא הפסיקו ליפול.

אני יודע לדבר. אני יודע לעבוד. אני יודע לחייך כשצריך. יש לי אפילו יכולת מרשימה להישמע בטוח בעצמי בדיוק ברגעים שבהם אני לא יודע מה אני עושה.

מבחוץ אפשר היה לראות גבר שממשיך הלאה.

אתה ואמא ראיתם את הבן שלכם.

לא הייתי צריך להגיש לכם בקשה מסודרת לעזרה בשלושה עותקים. לא הייתי צריך לנאום על מצבי הרגשי או להגיע לשלב שבו אני אומר בקול שאני לא מצליח להחזיק הכול.

ידעתם.

אמרתם, למעשה: עכשיו עומרי והילדים צריכים אותנו.

ושמתם דברים אחרים בהמתנה.

אני יודע שלמשפט הזה יש מחיר. למשפחה יש עוד אנשים, עוד צרכים, עוד תוכניות. החיים שלכם לא נעצרו רק מפני שהחיים שלי התפרקו. ובכל זאת, פינתם בתוכם מקום בשבילי ובשביל לני וגפן, פעם אחר פעם.

היית שם כשצריך עזרה מעשית. היית שם כשצריך מישהו שיהיה עם הילדים. היית שם גם כשלא הייתה משימה ברורה לבצע, רק בן אדם שלא כדאי להשאיר לבדו עם כל מה שרץ לו בראש.

אני לא יודע אם אמרתי לך אז עד כמה הייתי שבור.

יכול להיות שלא רציתי להדאיג אותך. יכול להיות שהתביישתי. יכול להיות שפשוט לא היו לי מילים מדויקות. יש תקופות שבהן אתה עצמך לא יודע להסביר מה קורה לך, רק מרגיש שכל דבר דורש ממך כוח שאין לך.

אתה לא חיכית שאנסח את זה יפה.

וזה חלק ממה שהציל אותי מעצמי.

אני רוצה לדייק במשפט הזה. אתה לא קמת בבוקר והחלטת לבנות במקומי חיים חדשים. לא יכולת לעשות את העבודה הזאת בשבילי, ואני גם לא רוצה להניח אותה על הכתפיים שלך.

אבל כשהייתי במקום שבו קל מאוד להתחיל להאמין למחשבות הכי קשות על עצמך, אתה הזכרת לי בדרך שבה התנהגת שיש לי עדיין מקום. שאני עדיין הבן שלך. שלני וגפן עדיין יכולים לראות סביבם משפחה שמחזיקה אותם. שאפשר לעבור גם יום קשה מאוד, ואז לקום למחרת ולמצוא שוב מישהו בצד השני של הטלפון.

לא נתת לי פתרון קסם.

נתת לי זמן, נוכחות ואהבה. דברים שנשמעים קטנים עד שמגיעים לימים שבהם הם כל מה שמחזיק אותך.

והיום, כשאני רואה אותך עם הילדים, אני מרגיש שאני זוכה לראות את כל זה שוב מזווית אחרת.

לני וגפן מכירים אותך בתור סבא יוסי. מבחינתם, אתה חלק מהעולם כפי שהוא צריך להיות. יש אבא, יש אמא, ויש סבא יוסי שאפשר לסמוך עליו שיבוא כשהוא אומר שיבוא.

הם עוד לא מבינים כמה קילומטרים יש מאחורי הדבר הפשוט הזה.

אני כן.

אני יודע שנסיעה פעמיים בשבוע בין תל אביב לנהריה היא לא משפט חמוד בברכת יום הולדת. היא כביש. היא זמן. היא התארגנות. היא ימים שבהם אולי לא התחשק לך. היא גוף בן שבעים וארבע שגם לו מותר להיות עייף.

ואז הטלפון מצלצל.

״אבא, תוכל להיות עם הילדים ביום שלישי?״

ואתה מאיר.

אני לפעמים חושב שאתה מחכה שאשאל. שאני מתקשר לבקש עזרה, ובשבילך זאת הזדמנות להיות איתם. לא טובה שאתה עושה לי עם פנקס פתוח, אלא שמחה אמיתית.

זה יפה בעיניי, וגם קצת מצחיק.

אני שובר את הראש איך להספיק לעבוד, לאסוף, להסיע, להאכיל ולשרוד עוד שבוע, ואתה עונה כאילו הודעתי לך שזכית בחופשה.

אם כי בחופשה רגילה, בדרך כלל לא מבקשים ממך ליישב ויכוח בין שני ילדים שכל אחד מהם משוכנע שהאחר התחיל.

אתה בא בכל זאת.

אתה נמצא עם לני וגפן כמו שהיית איתי ביציע. השנים התחלפו, הילדים התחלפו, אבל יש אצלך אותה החלטה פשוטה: אם מישהו שלך צריך אותך, אתה מגיע.

פעם הייתי הילד שהסתכל ליציע כדי למצוא אותך.

היום אני האבא שמסתכל על לני וגפן ורואה שיש להם אותך.

זה אחד הדברים הכי גדולים שנתת לי.

לא רק עזרת לי לגדל אותם. נתת להם להרגיש עוד צורה של אהבה בטוחה. כזאת שלא צריך לזכות בה בהתנהגות טובה, ושלא נעלמת ביום עמוס.

ולפעמים, דווקא בגלל שאתה תמיד נמצא, אני מרשה לעצמי דברים שלא מגיעים לך.

אני מתפרץ עליך.

אני מוציא עליך עצבים ותסכולים ששייכים בכלל למקומות אחרים. אתה אומר משהו, אני שומע משהו אחר, ופתאום השיחה בינינו מתמלאת בעוצמה שלא קשורה למה ששאלת.

אני יודע שזה קורה.

אני גם יודע שלומר ״ככה אני״ הוא תירוץ גרוע.

הכי קל לנו להתנהג בחוסר סבלנות ליד האנשים שאנחנו בטוחים שלא ילכו. הביטחון הזה הוא מתנה, אבל הוא לא רישיון לפגוע.

אז ביום ההולדת שלך אני רוצה לומר משהו שבני משפחה לא אומרים מספיק בלי להוסיף מיד הסבר:

אני מצטער.

על הפעמים שדיברתי אליך בחדות.

על הפעמים שבהן ביקשת להבין ואני עניתי כאילו אתה מפריע.

על הרגעים שבהם נתתי לך להרגיש שהנוכחות שלך מובנת מאליה, דווקא כשאני יודע טוב מכולם כמה היא יקרה.

אנחנו עוד נריב, כנראה. אני לא מתכוון להבטיח לך שמעתה כל שיחה בינינו תהיה נעימה, קצרה ומלווה במוזיקת רקע מרגיעה. שנינו מכירים את המשפחה הזאת.

אבל אני כן רוצה להיות קשוב יותר לאופן שבו אני מדבר איתך. מגיע לך לשמוע ממני אהבה גם ביום רגיל, לא רק בטור של יום הולדת.

ויש עוד סיבה שאני כותב היום את כל זה.

לפני זמן לא רב אמא שלחה הודעה שאתה בבית החולים, ושייתכן שאתה עובר אירוע לבבי.

אני זוכר את הדרך מתל אביב לנהריה ברכבת.

בכיתי.

לא בכי יפה של סרט, שבו דמעה אחת יורדת ואתה עדיין נראה בשליטה. בכיתי כי פחדתי. כי בכל פעם שניסיתי לחשוב מחשבה הגיונית, הראש שלי רץ ישר למקום שלא רציתי להגיע אליו.

התפללתי לאלוהים שזה משהו קטן.

אמרתי לעצמי לחכות לעדכון, לא להסיק מסקנות, לנשום. לא הצלחתי במיוחד באף אחד משלושת הדברים.

כל הדרך חשבתי: מה אני עושה אם קורה לו משהו?

והשאלה הזאת פתחה בתוכי פחד עתיק מאוד. פחד של ילד, גם כשהילד כבר בן ארבעים ושלוש ויש לו שני ילדים משלו.

אנחנו מתבגרים. עובדים. משלמים חשבונות. מקבלים החלטות. מתקנים תקלות בבית. חלקנו אפילו מצליחים להרכיב רהיט בלי לריב עם ההוראות.

ואז אבא שלנו בבית חולים, ובשנייה אחת כל הביטחון הזה מתכווץ.

אתה שוב ילד שרוצה שמישהו יגיד לו שאבא בסדר.

הנסיעה ההיא הכריחה אותי להבין משהו שאני מעדיף בדרך כלל לדחות! אני לא רוצה לחכות לפחד כדי לומר לך כמה אתה חשוב לי.

אני לא רוצה שהמשפטים הכי מדויקים שלי עליך ייאמרו רק כשאני ברכבת, מסתכל בטלפון ומחכה לעדכון.

אני רוצה שתשמע אותם עכשיו.

כשהם יכולים להגיע אליך.

כשאתה יכול להתווכח עם חצי מהם ולומר שאני מגזים, אף על פי ששנינו יודעים שזאת תהיה דרך שלך לא להראות שאתה מתרגש.

אני זוכר איך בתור ילד היית נראה לי כמו אדם שיודע להתמודד עם הכול. אני מניח שלא באמת ידעת תמיד. בטח היו ימים שפחדת, שהיית עייף, שלא ידעת מאיפה להביא את הדבר הבא שהיינו צריכים.

לא ראיתי את זה אז.

היום אני רואה אותך כאדם שלם יותר. אדם שנתן מעצמו שוב ושוב, גם בתקופות שלא היה לו קל. אדם שמגיע מרחוק, אבל יודע גם לשבת קרוב. אדם שהיה מספיק חזק לעזור לי כשהייתי שבור, ומספיק עדין כדי לא לדרוש ממני להסביר את השבר.

כשאני שואל את עצמי איזה אבא אני רוצה להיות בשביל לני וגפן, אני חושב גם עליך.

לא משום שאני רוצה לעשות הכול בדיוק כמוך. אני אעשה טעויות משלי, ואתה עשית ודאי טעויות משלך. ככה זה אצל אבות אנושיים, לפחות אלה שאינם קיימים רק בפרסומות.

אני חושב עליך כי לימדת אותי מה ילד זוכר.

הוא זוכר מי הגיע ליציע.

הוא זוכר מי ענה לטלפון.

הוא זוכר מי בא לבית החולים כשלא היה שום דבר שאפשר לומר.

הוא זוכר מי נשאר בתקופה שבה הוא עצמו התקשה להישאר עם עצמו.

אני רוצה שלני וגפן יוכלו לזכור אותי ככה. שידעו שכאשר קשה להם, הם לא צריכים להציג לי גרסה מסודרת של הסיפור כדי שאבוא. שירגישו בטוחים להתקשר גם אם עשו טעות, גם אם אנחנו לא מסכימים, גם אם אין לי פתרון מוכן.

את היכולת הזאת למדתי בבית.

למדתי אותה ממך ומאמא.

ואני מקווה שאתה רואה לפעמים כמה ממה שנתת ממשיך הלאה. בכל פעם שאני עוצר להקשיב להם אף שאני ממהר. בכל פעם שאני מגיע כשהבטחתי. בכל פעם שאני מבין שלהיות אבא זאת התחייבות שנמדדת במשך שנים, במשחקי כדורגל ובימי שלישי, בתקופות יפות ובימים שאף אחד לא היה בוחר לעצמו.

אתה חלק מהאבא שאני.

אבא אהוב שלי,

היום אתה בן שבעים וארבע. אני מאחל לך קודם כול בריאות. בריאות טובה, יציבה, כזאת שתאפשר לך לחיות את החיים שלך וליהנות מהם. אני מאחל לך ימים של שקט, של צחוק עם אמא, של זמן לעצמך, וגם הרבה זמן עם לני וגפן, כי ברור לי שגם אם אבקש ממך לנוח קצת, אתה תמצא דרך להגיע אליהם.

אני מאחל לך שתדע לקבל מאיתנו אהבה באותה טבעיות שבה אתה נותן אותה.

שתיתן לנו לעזור לך כשאתה צריך.

שתספר לנו מה משמח אותך ומה קשה לך, בלי לחשוב שאתה תמיד חייב להיות האיש שמחזיק את כולם.

ולנו אני מאחל עוד שנים רבות איתך. עוד שיחות, עוד ארוחות, עוד נסיעות, עוד רגעים רגילים לגמרי שבעוד שנים אבין שהם היו הימים הכי יקרים.

אני אוהב אותך יותר ממה שאני אומר לך.

תודה שהיית אבא שלי בכל הגילים שלי: כשהייתי ילד שחיפש אותך ביציע, כשהייתי גבר שבור שחיפש דרך לקום, והיום, כשאני אבא שעדיין צריך לפעמים לשמוע ממך: ״את כל העולם אביא לך, בן שלי.״

את העולם כבר נתת לי, אבא.

נתת לי מקום בטוח לגדול בו, ולימדת אותי איך לתת מקום כזה לילדים שלי.

מזל טוב, סבא יוסי שלנו.

תישאר איתנו בריא עוד הרבה שנים. יש לנו עוד כל כך הרבה חיים לעשות יחד.