יש אנשים שאומרים שהנקמה הכי טובה היא להמשיך הלאה ולהיות מאושר.
פעם הייתי שומע את המשפט הזה וחושב לעצמי, מקסים, באמת! עכשיו תזוזו רגע, אתם מסתירים לי את המטרה.
כי עומרי של פעם לא היה בנוי ל״תשחרר, אחי״. רצית שאשחרר? תשחרר אתה, תעשה מדיטציה, תאמץ עץ, תעלה תמונה של שקיעה עם משפט על קארמה. אני בינתיים צריך לוודא שמישהו מבין שהוא עשה טעות חמורה מאוד כשהחליט לפגוע בי.
אני יודע איך זה נשמע, גבר בוגר עם שני ילדים ומנגנון רגשי של ״חכה חכה בהפסקה״.
רק שלהפסקה שלי לא היה צלצול. היא יכלה להגיע גם כעבור שנתיים.
לא הייתי שוכח. אני עדיין לא שוכח בקלות, אבל אני כיאה לבן מזל שור, לא מסוגל לשכוח כלום! יש אנשים שיש להם זיכרון לשמות, יש כאלה שזוכרים מספרי טלפון, אצלי עלבון היה מקבל מקום שמור, כולל מה נאמר, איך נאמר והפרצוף של הבנאדם בזמן שהוא אמר את זה. שירותי ארכיון ברמה שמדינה קטנה הייתה יכולה להיעזר בהם.
והייתי גאה בזה. הייתי אומר ״אני לא שוכח״ בטון של אדם שמציג יתרון בקורות החיים, בלי להבין שיש דברים שלא כדאי להיות מצטיין בהם.
אז קחו קפה, תשבו בנוח. יש פה סיפור שלא מוציא אותי טוב במיוחד. פעם הייתי מספר אותו כדי שתבינו עם מי לא כדאי להתעסק, היום אני רוצה לספר אותו כדי להבין עם מי אני עצמי נאלצתי לחיות אחר כך.
עם עצמי, למי שעוד מחכה לטוויסט.
במשך שנים היה לי משפט שסידר לי את כל העניין מבחינה מוסרית.
אני אף פעם לא מתחיל. מעולם לא חיפשתי לפגוע במישהו סתם ככה. לא קמתי בבוקר וחיפשתי אדם תמים לדפוק לו את היום. הייתי ישר, הייתי אמיתי, נתתי מעצמי, וכשמישהו פגע בי הרגשתי שהוא פתח משהו שאני רק נדרש לסיים.
״אני רק מגיב״.
כמה נוח המשפט הזה? הוא מאפשר לך לעשות דברים מכוערים ולהמשיך להסתכל על עצמך בתור הבחור הטוב. כי יש התחלה לסיפור, ובהתחלה אתה היית בסדר. הצד השני עשה משהו, ולכן כל מה שיקרה אחר כך כבר נרשם, מבחינתך, על שמו.
אני הייתי מסוגל להסביר לעצמי את זה ברמה של עבודת דוקטורט, כולל מבוא, מסקנות ונספח שמסביר למה הבנאדם היה צריך לחשוב פעמיים. רק דבר אחד לא הכנסתי לעבודה, את האפשרות שהוא אחראי למה שהוא עשה, ואני עדיין אחראי למה שאני עושה.
זה נשמע היום פשוט, אז זה הרגיש לי כמעט כמו בגידה בעצמי. מה? פגעו בך ואתה עוד עושה חשבון נפש? קודם שיבקשו סליחה. קודם שיחזירו את מה שלקחו, קודם שיבינו כמה כאב גרמו לי, אחר כך נדבר על ההתפתחות האישית שלי, תודה רבה.
כי מתחת לכל הכעס הזה היה משהו שלא כל כך אהבתי להודות בו. השפלה, התחושה שמישהו הסתכל על היושר שלי וראה הזדמנות, שאני באתי נקי והוא יצא מורווח. שהוא ממשיך בחיים ואני נשאר עם הנזק, עם העלבון ועם השאלה הכי ישראלית בעולם? איך יצאתי כזה פראייר?
בואו, במדינה שלנו אתה יכול לשרוד כמעט כל תואר, אבל ״פראייר״? זה כבר אירוע שמחייב ועדת חקירה. ואני לא הייתי מוכן לחיות עם התואר הזה. רציתי להוכיח לו, לעצמי, ואם אפשר גם לכל העולם, שטוב לב לא אומר שאפשר לדרוך עליי.
לכן מבחינתי הנקמה הייתה גם מסר לעתיד, מי שפוגע בי צריך לדעת שתהיה לזה תגובה. שיצטער על היום שבו החליט שאני כתובת נוחה. הייתי נעשה מכוון מטרה, סבלני בצורה כמעט מעליבה. סבלנות לדברים טובים צריך לפעמים לגרד אצלי בכפית, אבל להחזיק עלבון לאורך שנים? בבקשה. שם פתאום היה לי אורך רוח של נזיר.
הייתי יכול להמשיך לעבוד, לצחוק, להתאמן, לחיות. ובמקביל, באיזו פינה בראש, להשאיר את הסיפור פתוח. לא כל היום חשבתי עליו, אבל הוא היה זמין. מספיק שמישהו הזכיר שם, מספיק זיכרון קטן, והכעס חזר כאילו לא עבר זמן בכלל.
חשבתי שהיכולת לחכות מעידה על שליטה. היום אני שואל כמה שליטה הייתה שם באמת, אם אדם שלא היה בחדר הצליח לשנות לי את מצב הרוח רק מפני שהשם שלו עלה בשיחה.
ואז היה המקרה ההוא.
מישהו פגע בי כלכלית בצורה קשה מאוד. מאות אלפי שקלים. סכום שבשבילי לא היה מספר מופשט, ובטח לא ״נו, כסף בא וכסף הולך״. אני אוהב את המשפט הזה בעיקר כשהכסף של מי שאומר אותו הוא זה שהולך.
הייתי ישר איתו, אמיתי, כן, ומעבר לנזק עצמו, הרגשתי שהיושר שלי הפך לחולשה שהוא ניצל. קשה להסביר את התערובת הזאת למי שלא היה שם: אתה כועס עליו, מתבייש בעצמך, חוזר בראש למה שהיה ותוהה איך לא ראית. וככל שאתה חוזר לשם, הרצון להחזיר נעשה יותר משכנע.
רציתי שיכאב לו, לא במובן הפילוסופי, לא ״יום אחד החיים ילמדו אותו״. רציתי לדעת שהוא מרגיש משהו מהצריבה שאני הרגשתי, ושלא יוכל לחשוב שהוא יצא מהסיפור הזה בלי מחיר.
הנקמה שלי הייתה לשכב עם גרושתו, שהייתה כל עולמו ( עד היום אגב), ולדאוג שהוא ידע מזה.
כן, זה מה שעשיתי.
אני לא מוסיף פה שמות או פרטים, ולא אכניס לפה את החיים שלה מעבר למה שנדרש כדי לקחת אחריות על הבחירה שלי. אבל את המשפט הזה אני גם לא אכבס במילים יפות. היה בי רצון לפגוע בו, ובחרתי לפעול דרכו.
וכאן מגיע החלק שיהיה נוח מאוד לשכתב בדיעבד. הייתי יכול לכתוב שמיד הרגשתי רע, שבאותו רגע הבנתי הכול, שאיזו קרן אור ירדה מהשמיים ועומרי הפך לאדם מואר. אבל זה יהיה חרטוט.
בהתחלה הרגשתי מדהים.
הייתה תחושה שהחזרתי לעצמי משהו. הנה, גם אני יכול להגיע אליך. גם לי יש כוח. אתה לא היחיד שיודע לפגוע, ולא נשארתי לעמוד שם ולספוג. הסיפוק היה אמיתי, ובדיוק בגלל זה הנקמה כל כך מפתה. אם היא הייתה מרגישה רע מהרגע הראשון, היה הרבה יותר קל לוותר עליה.
מבחינתי, עצם הידיעה שהוא ידע הייתה חלק מהעניין. לא הסתפקתי במה שעשיתי. רציתי את המשמעות שתהיה לזה אצלו,
רציתי שהמסר יגיע. וזה פרט שאני מתעכב עליו היום, כי הוא מראה כמה עדיין הייתי עסוק בו, אפילו ברגע שבו הייתי בטוח שהחזרתי לעצמי את השליטה.
אני גם צריך לומר משהו על האישה שהכנסתי לסיפור הזה. היא לא הייתה רכוש שלו. העובדה שהם היו נשואים בעבר לא נתנה לו בעלות עליה, ולא הפכה את הבחירות שלה לעניינו. לכן עצם המחשבה שלי שאפשר ״להחזיר לו״ דרכה אומרת משהו לא נעים עליי ועל הדרך שבה הסתכלתי אז על הסיטואציה.
אין לי זכות לקבוע מה היא הרגישה או מה היה מבחינתה. אני יכול לדבר רק על המניע שלי. ובמניע הזה היה אדם נוסף שהפכתי בראש לחלק מהחשבון שלי עם מישהו אחר. היום אני לא יכול להציג את זה כהישג ולהמשיך הלאה בחיוך. זה לא מסתדר עם האדם שאני רוצה להיות.
אחר כך הרגשתי חרא עם עצמי.
הנזק הכלכלי נשאר, גם מה שקרה לאמון שלי לא נעלם. התברר שאפשר לקבל את הסיפוק שרצית ועדיין להישאר עם הכאב שממנו התחלת, ועכשיו יש לך גם משהו משלך שאתה לא אוהב להסתכל עליו.
לא הייתה פה השבת אבדה. לא קיבלתי בחזרה את התמימות, את השקט או את הכסף. הייתה נקמה, היא נתנה לי רגע של כוח, ואז הייתי צריך לחזור לחיים שלי. ובחיים שלי חיכה אותו עומרי הפגוע, רק שעכשיו הוא גם היה צריך להסביר לעצמו למה בחר לעשות את מה שעשה.
ההסבר, כמובן, כבר היה מוכן! ״הוא התחיל״.
אבל בשלב מסוים המשפט הזה הפסיק להרגיע אותי, אפשר לחזור עליו אלף פעם, הוא עדיין לא עונה על השאלה אם אני רוצה להיות אדם שמתנהל ככה. הוא מסביר איך הגעתי לשם, הוא לא הופך כל החלטה שקיבלתי בדרך לנכונה.
כשאני מנסה להבין את הצד הפסיכולוגי של זה, אני רואה כמה רציתי להחליף תחושה אחת באחרת, במקום להיות פגוע, להיות חזק. במקום להרגיש חסר אונים, לעשות משהו, במקום לשבת עם הבושה שהאמנתי לאדם הלא נכון, לגרום לו להתבייש במשהו משלו.
לכעוס היה לי קל יותר מלומר שנפגעתי. בתוך הכעס יכולתי לתפקד. הייתה מטרה, היה כיוון, היה מה לעשות עם הידיים ועם הראש. בתוך הפגיעה הייתי צריך להודות שאין לי דרך להחזיר לאחור את מה שקרה. וזה כבר פחות התאים לתדמית שלי, בטח בעיני עצמי.
יש גם מחקר שמצא שבמצבים מסוימים אנשים שציפו להרגיש טוב יותר אחרי נקמה דווקא המשיכו להתעסק יותר במי שפגע בהם והרגישו רע יותר. זה לא אומר שכל אדם ירגיש אותו דבר, אבל אני בהחלט מזהה את המלכודת: אתה עושה משהו כדי לסגור עניין, ואז נשאר לבדוק מה התגובה, האם הבינו, האם כאב מספיק.
כמה מוזר זה? האדם שאתה רוצה להוציא מהחיים ממשיך לקבל ממך תשומת לב, רק שעכשיו יש לזה הצדקה חדשה. פעם חשבת על מה שהוא עשה. עכשיו אתה חושב גם על מה שאתה עשית ועל מה שהוא חושב על זה. הוספת עוד קומה לבניין שרצית לפנות.
והיה שם גם פחד. אם לא אחזיר, אולי זה אומר שאפשר לפגוע בי שוב. אולי שתיקה תתפרש כחולשה, אולי אני בעצמי אתחיל להאמין שאני חלש, לכן כל פגיעה נהפכה אצלי למבחן אופי, וכל תגובה הייתה צריכה להוכיח שאני לא האיש שחשבו שאפשר לנצל.
זו דרך מתישה לחיות. אתה לא מטפל רק במה שקרה, אתה נלחם גם על מי שאתה מאמין שאתה חייב להיות בעיני כולם. ״כולם״, אגב, לרוב עסוקים בבעיות שלהם ובשאלה מה להזמין לאכול. אף אחד לא יושב עם טבלת ניקוד ובודק אם עומרי החזיר מספיק חזק, חוץ מעומרי.
לקח לי זמן להבין שאנרגיה היא משאב מוגבל. כן, אני יודע, נשמע מרשים מפי אדם שמדבר על תזונה וכושר לפרנסתו, למדתי לספור מה נכנס לצלחת הרבה לפני שלמדתי לבדוק מי אוכל לי את הראש.
אפשר לקום מוקדם, להתאמן, לעבוד ולשדר שאתה מכונה, בסוף גם למכונה יש גבול. הזמן שאתה נותן לנקמה מגיע מאיפשהו, תשומת הלב שאתה משקיע באדם שפגע בך היא תשומת לב שאין לך כרגע למשהו אחר. לפעמים אתה יושב עם אנשים שאתה אוהב, אבל בפנים עוד ממשיך ויכוח עם אדם שבכלל לא נמצא שם.
זה המחיר שמעניין אותי היום. לא רק מה הנקמה עושה לי ברגע שאחריה, אלא מה היא לוקחת ממני בדרך. כמה חיים אני מוכן להעמיד בהמתנה עד שמישהו אחר יקבל את מה שלדעתי מגיע לו?
יש לי ילדים שאני רוצה להיות איתם, יש לי עבודה שאני רוצה לעשות טוב, יש בי דברים שאני עוד רוצה לבנות, ויש אנשים שאני רוצה לאהוב בלי להביא לכל קשר חדש את כל חומר החקירה מהקשרים הקודמים. אי אפשר להיות עסוק כל הזמן בהחזרת חובות רגשיים ולהתפלא שבסוף היום אין לך כוח לכלום.
ואני לא רוצה למכור לכם גרסה מזויפת שבה היום פוגעים בי ואני מיד מברך את הפוגע במסע של אור ואהבה. בחייאת, אני עדיין אני, עדיין יכול לעלות בי רצון להחזיר, עדיין יש דברים שאני זוכר, ועדיין יש אנשים שאין לי שום רצון לפגוש.
השינוי שאני מנסה לעשות מתחיל ברגע הקטן שבין הדחף לבין המעשה. לעצור שם, לא למהר לפעול רק כי אני יכול. לשאול מה קרה פה, מה אני יודע בוודאות, ומה אני מוסיף בראש מתוך העלבון. ובעיקר, מה הפעולה הבאה שלי אמורה להשיג עבורי גם אחרי שהכעס קצת יירד.
אני שואל איפה טעיתי בקריאת המפה, האם נתתי אמון מהר מדי? האם ראיתי משהו שלא הסתדר ובחרתי להתעלם? האם הסכמתי למשהו שלא היה לי נכון רק כדי לשמור על יחסים טובים? אלה שאלות לא נעימות, אבל לפחות התשובות שלהן יכולות לעזור לי בהמשך.
ויש גבול גם לחשבון הנפש הזה. אם מישהו ניצל אותי, האחריות לניצול היא שלו! לא כל פגיעה היא הוכחה שלא הייתי חכם מספיק. לפעמים אדם הסתיר היטב את הכוונות שלו, לפעמים סמכתי בתום לב, והאמת הפשוטה היא שלא הייתה לי דרך לדעת הכול.
אני לא רוצה להחליף נקמה באחרים בנקמה בעצמי. לשבת ולהגיד ״איזה אידיוט הייתי״ עוד עשרים שנה זו לא התפתחות אישית, זה אותו עונש, רק עם נאשם אחר. אני רוצה ללמוד מה שהיה אפשר ללמוד, ולהסכים גם לעובדה שאני בן אדם שלא יכול לשלוט בכל מה שאחרים יעשו.
גם לשמור על עצמי אני עדיין מתכוון. אני יכול לדרוש את מה שמגיע לי, להציב גבול, להפסיק קשר או לבחור בדרך מסודרת לטפל בנזק. אני לא צריך לתת לאדם עוד גישה לחיים שלי כדי להוכיח ששחררתי. אמון שנשבר לא חייב לחזור, וסליחה היא לא תנאי לכך שאוכל להמשיך לחיות.
מה שאני מנסה לבדוק הוא אם הפעולה שלי באמת מגינה עליי או מתקנת משהו, או שכל מה שאני מבקש ממנה הוא שיכאב לו. אני יודע כמה קל לערבב בין הדברים. במיוחד כשאתה רהוט מספיק כדי לנמק לעצמך כמעט כל שטות שאתה עושה.
וגם את המשפט ״הנקמה הכי טובה היא הצלחה״ אני כבר בודק בזהירות. ברור שאני רוצה להצליח, אבל אם אני בונה חיים שלמים כדי שמישהו יתפוצץ כשיראה אותם, אני עדיין צריך שהוא יסתכל. אני רוצה להגיע למצב שבו יהיה לי טוב גם אם הוא לא ישמע על זה לעולם.
להיות מסוגל ליהנות ממשהו בלי לחשוב למי זה יוציא את העיניים, לאהוב בלי להפוך אהבה להוכחה, להרוויח כסף בלי לערוך בראש מסיבת עיתונאים לכל מי שפגע בי. נשמע בסיסי, אני יודע. לפעמים הדברים הבסיסיים הם אלה שאתה צריך להתבגר אליהם הכי הרבה.
וכשאני חושב על לני וגפן, אני יודע איזו דוגמה אני רוצה לתת להם. אני רוצה שידעו לעמוד על שלהם ושלא יסכימו שיפגעו, אבל אם יום אחד הם יבואו אליי פגועים, אני רוצה להיות אבא שמקשיב למה שכואב להם לפני שהוא מלמד אותם איך להחזיר.
אני רוצה שיהיה להם מקום לומר ״זה שבר אותי״ בלי להתבייש. שלא יחשבו שכל כאב צריך מיד להפוך לכוח מופגן, ושאם הם לא גרמו לאדם אחר להצטער, הם הפסידו. אני רוצה לעזור להם לשמור על עצמם ועל הלב שלהם, גם כשהוא כועס מאוד.
בשביל זה אני צריך ללמוד לעשות את אותו הדבר עם עצמי.
יש בי חמלה היום כלפי האיש ההוא שרצה לנקום. אני מבין כמה כאב לו וכמה הוא רצה להרגיש שהוא לא חסר אונים. אני לא מבטל את הפגיעה שהוא עבר, ולא מבקש ממנו לחייך יפה למי שפגע בו. אני רק רוצה לומר לו שהוא לא חייב להמשיך להוכיח שהוא מסוכן כדי להיות ראוי לכבוד.
מותר לו להיות ישר גם אחרי שניצלו את היושר שלו. מותר לו לשמור על גבולות בלי לוותר על הרכות. מותר לו להתחרט על משהו שעשה בלי להחליט שהוא אדם אבוד. ומותר לו להניח לסיפור גם בלי לקבל את הסיום שקיווה לו.
אולי לא תהיה התנצלות, אולי האדם שפגע בי לעולם לא יבין עד כמה. אולי הוא ימשיך לספר לעצמו סיפור שבו הוא דווקא היה בסדר, זו אפשרות שקשה לי לקבל, אבל אני לא רוצה שהיכולת שלי לנשום תהיה תלויה בהבנה שלו.
אני רוצה להמשיך לחיות גם עם מה שלא הסתדר.
יש דברים שאני כנראה אזכור עוד הרבה שנים. אני לא מבטיח לשכוח, ואני כבר לא דורש את זה מעצמי, אני רק מקווה שעם הזמן אוכל להיזכר בלי להרגיש שאני חייב לעשות משהו למישהו. שאוכל לומר: כן, זה קרה לי. זה כאב, זה שינה אותי, ויש לי עוד חיים מעבר לרגע ההוא.
פעם רציתי שמי שפגע בי לא יישן בלילה.
היום אני רוצה להצליח להירדם בעצמי, בלי לנהל עוד שיחה שלא נגמרת ובלי להזדקק לכאב שלו כדי להרגיע את שלי. להיות בבית, עם האנשים שאני אוהב, ולהרגיש שאני באמת שם. לתת ליום טוב להישאר יום טוב, גם אם בעבר מישהו עשה לי רע.
אם הייתי יכול לפגוש את עומרי ההוא ברגע שבו נגמר הסיפוק והתחילה התחושה המחורבנת, לא הייתי נואם לו. הוא שמע מספיק נאומים, ורובם היו של עצמו. הייתי יושב לידו קצת, נותן לו להפסיק להסביר למה הגיע להוא, ולומר סוף סוף כמה כאב לו.
ואחרי שהיה אומר, הייתי נשאר.
כי נדמה לי שמתחת לכל הרצון שמישהו אחר יצטער, היה בי אדם שרק רצה שהכאב שלו יקבל מקום. שמישהו יראה מה עבר עליו בלי לדרוש ממנו להיות חזק מיד.
היום אני מנסה להיות גם האדם הזה עבור עצמי.
כאב לך, עומרי. אני יודע.
אתה יכול להניח לזה לרגע. אני לא אעזוב אותך רק מפני שהחלטת לא להחזיר.
שלכם,
עומרי עמוס שלום
